Biographies d’écrivains (Ynet.co.il)

 

Note : les liens ne sont pas tous actifs

 

 

אבן עזרא, משה

משה אבן עזרא (רמב"ע; 1055?-1035/40), משורר, פילוסוף ובלשן יהודי; מגדולי המשוררים בתור הזהב בספרד.

כונה "הסלח", על שום הסליחות שחיבר. בן לאחת המשפחות המיוחסות בגרנדה. בנעוריו למד אצל יצחק אבן גיאת, ראש ישיבת לוסנה. סביב אבן עזרא התרכז חוג של משכילים ומשוררים צעירים, בהם יהודה הלוי, והוא קשר קשרים גם עם משכילים לא-יהודים. מיצירותיו המוקדמות: "ספר הענק" - אוסף "צימודים" (שירים שבתיהם מסתיימים במלים שצלילן זהה אך הוראתן שונה).

כשכבשו המוראביטים את גרנדה (1090) נמלטה ממנה משפחתו, אך הוא נאלץ להישאר בה. לאחר סבל ותלאות עלה בידו לעזוב את עירו החרבה ולעבור לספרד הנוצרית. עד יום מותו, בהגיעו לזיקנה מופלגת, חי חיים מלאי צער ואכזבות, אכול געגועים לילדיו שעזבוהו ולעגו לו. חי בספרד הנוצרית עד יומו האחרון, ושם חיבר רבים משיריו.

רמב"ע הרבה לעסוק במהות השירה, בצורותיה ובתכונותיה. בימי זקנתו כתב בערבית חיבור יחיד במינו על השירה העברית, "שירת ישראל", ובו תשובות על 8 שאלות בסיסיות שעניינן מהות השירה העברית בספרד. בחיבור זה סקר בפרוטרוט את תולדות השירה העברית למן ראשיתה ועד זמנו. יותר ממחציתו הקדיש לדיון במלאכת השיר. בפרק האחרון בחיבורו הוא עוסק ב"קישוטי" השיר ומונה את האמצעים "ליפות" את תוכנו, את סגנונו ואת צורתו.

אברהם אבן עזרא

Abraham Ibn Ezra

אברהם אבן עזרא (1089-1164), פרשן המקרא, משורר, מדקדק, מתמטיקאי, אסטרונום, פילוסוף ורופא יהודי יליד טודלה, מהחשובים שבמשוררי תור הזהב בספרד. בנעוריו חיבר שירי חול - שירי שבח וידידות, וכמו"כ שירים לכבוד משוררים ואישים.

הרבה לנדוד, וב-1140 בקירוב הגיע לרומא. ביקש להנחיל את תרבות ספרד למשכילים יהודים שלא ידעו ערבית, ולשם כך חיבר ספרי עזר רבים בעברית בתחום המדעים, שעליהם נכתב במולדתו בשפה הערבית. משנאלץ לעזוב את רומא, ב-1145, עשה זמן מה בלוקה, בפיזה ובמנטובה, ובאותה עת חיבר את ספר הדקדוק "ספר צחות". ב-1147/8 חי בוורונה, ובעשר השנים שלאחר מכן נדד ברחבי צרפת.

בצרפת חיבר פירושים לספרי דניאל, תרי-עשר ותהילים. ב-1158 הגיע ללונדון. ב-1160 שב לצרפת וחי בנרבון, ולאחר מכן נעלמו עקבותיו.

אבן עזרא כתב שירים רבים, ורבות מיצירותיו שרדו. אחד החשובים שבחיבוריו הוא "חי בן-מקיץ", שנושאו המרכזי הוא סיור בעולמות נסתרים. תוכנו מבוסס על מאמר פילוסופי שכתב אבן סינא, ומצד העלילה יש בו כדי להזכיר מקמה. חלקו השני דומה במקצת ל"כתר מלכות" של אבן גבירול.

אחד העם

 

אחד העם (1856-1927), כינויו הספרותי של אשר צבי גינצבֶּרג, הוגה דעות ציוני ופובליציסט יליד רוסיה. מהדמויות הבולטות בגיבוש הרעיון הציוני.

את ראשית פרסומו קנה בזכות מאמרו "לא זה הדרך", שהופיע ב"המליץ" ב-1889 (המאמר הראשון שעליו חתם בשם "אחד העם"). במאמר שלל את דרכם של "חובבי ציון", דהיינו עבודה מעשית-פילנתרופית בא"י, וטען שתחילה יש להכשיר את הלבבות בגולה לקראת ההתיישבות. לשם הגשמת מטרה זו הוקם ב-1890 הארגון "בני משה", שפעל בהשראתו של אחד העם.

התנגד לציונות המדינית של הרצל והדגיש את חשיבות התחייה הרוחנית של עם ישראל. תורתו הציונית-לאומית הטעימה את הצורך בתחייה תרבותית-מוסרית, הקודמת לריכוז לאומי בא"י; בארץ יקום מרכז רוחני, והוא ישפיע גם על חיי היהודים בגולה. עם זאת, קרא גם להגנה עצמית של היהודים בגולה.

לאחד העם נודעה השפעה רבה בתחום הספרות העברית. כעורכו של כתב העת "השילוח" (1902-1896), שאותו ייסד, ובמאמריו הפובליציסטיים, הפולמוסיים ברובם, הטביע את חותמו על הסופרים בני דורו ועל רבבות קוראים. ביקר כמה פעמים בא"י ופרסם את רשמיו (בד"כ ברוח ביקורתית) על ניהול המושבות, על האפוטרופסות של פקידות הברון, על התפתחות החינוך ועוד. בביקורו האחרון, לפני מלחמת העולם הראשונה, גברה האופטימיות שלו באשר לעתידו של המפעל הציוני בארץ. ב-1922 השתקע בת"א, ובשנותיו האחרונות היה מעורב בחיי הספרות ובענייני הציבור בעיר.

 

 

אלתרמן, נתן

Nathan Alterman

נתן אלתרמן (1910-1970), משורר, מחזאי ומתרגם ישראלי יליד פולין; עלה לארץ ב-1925, למד בגימנסיה הרצליה. ב-1929 נסע ללמוד חקלאות בצרפת, אך בשובו התמסר לכתיבה.

התפרסם בזכות שיריו על ענייני השעה, שבהם בא לידי ביטוי הלוך הרוחות ביישוב העברי בשנות ה-40, כמו גם בזכות היותו משורר מודרני ומתוחכם, ממנהיגי האוונגארדים בספרות.

בשנים 1934-1943 פורסמו שירי האקטואליה שלו ב"הארץ" ואח"כ ב"טור השביעי" של "דבר"; הוא תקף בהם את שלטון המנדט הבריטי ותיאר את מאבק ה"הגנה" והפלמ"ח לעלייה חופשית ולעצמאות. לאחר קום המדינה הוסיף לכתוב על ענייני השעה בתחומי הפוליטיקה והחברה. את מקומו בספרות העברית תפס בזכות שיריו הליריים.

בראשית דרכו השתייך לחבורת הסופרים "יחדיו", שבראשה עמד אברהם שלונסקי, ופרסם משיריו בכתב העת "טורים", ולאחר מכן נמנה עם מייסדי כתב העת "מחברות לספרות". לימים היה לדמות הדומיננטית בקרב משוררי "הדור החדש". בשיריו ניכרת השפעתם של הסימבוליסטים הצרפתים והרוסים.

אלתרמן יצר בשיריו עולם מיתי ובו שני מרכיבים: גן העדן האבוד שלו, שממנו הוגלה ושאליו הוא שואף לשוב, והעיר המיתית, העוינת, המקדמת את פניו באסונות ובמוות. המיפגש בין שני העולמות האלה, המנוגדים זה לזה, עולמות שיתאחדו לכדי שלמות שיש בה שלווה רק ברגע המוות, הוא מוטיב מרכזי בשיריו. שני העולמות באים לידי ביטוי גם בשירי האהבה שלו, שבהם האישה היא מיושביו של גן העדן האבוד או מבנות העיר הנוראה, או שילוב של מי שחיה בשני העולמות. בכל שיריו יש הקפדה על מבנה הבית והשורה, על המשקל ועל החריזה.

מספרי שיריו: "כוכבים בחוץ" (1938), "שמחת עניים" (1941), "שירי מכות מצרים" (1944), "עיר היונה" (1957), "חגיגת קיץ" (1965). לאחר מותו קובצו כל שיריו ב-4 כרכים. המחזות שחיבר: "כנרת כנרת", "משפט פיתאגורס", "אסתר המלכה" ו"פונדק הרוחות". אלתרמן כתב גם לילדים ("ספר התיבה המזמרת"; 1958). תרגם עשרות מחזות, בהם מחזות משל שייקספיר ומולייר, ושירי ילדים. קיבל את פרס ישראל ב-1958.

אפלפלד, אהרן

Aharon Appelfeld

אהרן אפלפלד (נולד 1932), סופר עברי יליד בוקובינה, מחשובי סופרי "דור המדינה". במלה"ע ה-2 הוגלו הוא ואביו לטרנסניסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. ב-1946 עלה לארץ, וכיום הוא מתגורר במבשרת שליד ירושלים.

בתחילה פרסם אהרון אפלפלד שירים וב-1959 פרסם את סיפורו הראשון (בכתב-העת "גזית"). ב-1962 ראה אור ספרו השלם הראשון, קובץ הסיפורים הנודע "עשן". מאז ראו-אור עוד 25 ספרים פרי יצירתו, רובם רומנים ונובלות.

למרות שהשואה כמעט ואינה מופיעה בספריו באופן ישיר, טבוע חותמה על כל יצירתו של אהרן אפלפלד. למעשה רוב ספריו עוסקים באירופה בימים של ערב מלחמת העולם השנייה ובישראל בשנים הראשונות שלאחריה. יש המתארים את סך-כל מפעלו הספרותי הענף של אפלפלד כדברי ימיו הספרותיים של העם היהודי במאה ה-20.

בתקופת יצירתו הראשונה (בעיקרה סיפורים שנתפרסמו בשנות ה-60), התמקד אפלפלד בדמויות של "תלושים" יהודים לפני המלחמה ובמהלכה, ופליטים יהודים שהגיעו לארץ-ישראל. על-פי רוב הוא מתמקד בקבוצה מאוד קטנה של גיבורים, או בגיבור יחיד. בתקופות יצירתו המאוחרת יותר כתב אפלפלד בעיקר רומנים ונובלות. הרומן הראשון "העור והכותונת" (1971), מספר על מפגש בין בעל ואישה, פליטי שואה, לאחר 25 שנות פירוד. בכמה מספריו הוא מתאר את התפוררותן של משפחות יהודיות, חילוניות, באירופה של ערב מלחמת העולם. במקצת הסיפורים תהליך ההתפוררות מובא דרך עיניו של נער מתבגר, בן המשפחה. כך למשל ברומן הידוע ביותר שלו, "תור הפלאות" (1979), בנובלה "באדנהיים עיר נופש" או ברומן "בעת ובעונה אחת" (1985). העולם שמצייר אפלפלד בספריו על ימי טרום-המלחמה הגדולה, הוא עולם שבו הכל "תלוי על בלימה" כדברי אחת הדמויות מתוך הרומן "רצפת אש" (1988). גם כשהם מבקשים ליהנות ממנעמי השעה, משתלטת המועקה, והקטסטרופה המתקרבת נרמזת. מבחינה זו השואה אינה אלא סופה הבלתי נמנע של גזירת גורל ושל התכלות התרבות היהודית שקדמה לה. לעיתים גיבור הסיפור אינו דווקא יהודי, אלא גוי שגורלו נקשר ביהודים. כך למשל ברב-המכר "קאטרינה" (1989) - סיפור וידוי שבו מגוללת גויה, בת-איכרים שיכורה ורוצחת, את סיפור חייה. ברומן "מכוות אור" (1980) תיאר אפלפלד לראשונה את המפגש המורכב והטעון של נערים פליטי שואה עם החברה הארץ-ישראלית הקולטת אותם. ספריו העוסקים בתקופה זו מתארים דמויות שורדות אך תלושות, מנותקות מן המיתוס הפלמ"חי-חלוצי, נודדות בארץ שאליה הם היגיעו זה עתה, והזרה להם כל-כך.

אהרן אפלפלד פרסם גם ספר מסות ומעין אוטוביוגרפייה ("סיפור חיים", 1999). הוא משמש פרופ' לספרות עברית (מאז 1979) באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומחזיק בתארי דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, הסמינר התיאולוגי היהודי, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יויון קולג'. זכה בפרס ביאליק, בפרס ברנר, ובפרס ישראל לשנת 1983.

 

בורלא, יהודה

 

יהודה בורלא (1886-1969), סופר ישראלי יליד ירושלים, נצר למשפחת רבנים ספרדית. התחנך בישיבות. שירת בצבא הטורקי והיה מנהל בתי הספר העבריים בדמשק.

בהיותו בן 18 התוודע ליצירותיהם של הסופרים העברים המודרניים (מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, פרץ) ולמד לדעת שאין בהן תיאור של חיי היהודים הספרדים בא"י. בורלא היה נחוש בדעתו לתקן את חוסר האיזון שמצא ביצירותיהם והחליט לכתוב על חייהם של היהודים הספרדים. את סיפורו הראשון, "לונה" (פורסם ב-1918), שלח לברנר. תגובתו החיובית של ברנר הביאה לידי מיפנה בחייו - בורלא היה לסופר של היהודים הספרדים במזה"ת, וכפי ששלום עליכם ועגנון תרמו לשימור דיוקנה של יהדות מזרח אירופה תרם הוא לשימור דיוקנם החברתי של יהודי המזה"ת.

הרבה לכתוב על הריקנות והעדר האהבה שבחיי הנישואין, דבר המתבטא בספריו "לונה", "בלי כוכב" (1937), "אשתו השנואה" (1928), "נפתולי אדם" (1929), "עלילות עקביה" (1947). חיבר שני רומנים היסטוריים, "באופק" (1943/7) ו"אלה מסעי יהודה הלוי" (1959) - העוסקים בכיסופי הגאולה של היהודים הספרדים. אף על פי שנושאי יצירותיו מעוגנים במזה"ת, רוח כתיבתו מערבית, לפי המתכונת שעיצבו הסופרים העברים המודרניים שמיצירותיהם קרא.

השתייך לזרם הריאליסטי; ביצירותיו משולבת נימה רומנטית-דמיונית. כתביו כונסו ב-18 כרכים. חתן פרס ישראל לשנת 1951.

ביאליק, חיים נחמן

 

חיים נחמן ביאליק (1873-1934), משורר, סופר, מתרגם ומחדש עברי, גדול המשוררים העברים בתקופת התחייה.

נולד בפלך וולין, בכפר ראדי הסמוך לז'יטומיר. בהיותו בן 6 עקרו הוריו לז'יטומיר, ושם פתח אביו בית מרזח וניהלו עד יום מותו. פרק זה בחייו וחווית ההתייתמות הטביעו את חותמם על כמה מיצירותיו, בהן "שירתי" ומחזור השירים "יתמות". לאחר מות אביו עבר להתגורר בבית סבו ומקץ כ-10 שנים החל ללמוד בישיבת וולוז'ין. בעת לימודיו בישיבה כתב את שיריו הראשונים.

ב-1892 שהה זמן מה באודסה והתוודע אל אחד העם, שלימים השפיע השפעה מכרעת על דרכו הספרותית. באותה השנה נדפס שירו הראשון - "אל הצפור" - ב"הפרדס" שבעריכת רבניצקי. שירו זה כתוב ברוח הפואטיקה של שירת "חיבת ציון", שקדמה לשירתו.

מאודסה שב לבית סבו שבז'יטומיר. ב-1893 נישא, וב-3 השנים שלאחר מכן ישב ביערות הסמוכים לעיירה קורוסטישוב ועסק במסחר. בפרק זמן זה כתב כמה שירים חשובים - בהם "על סף בית-המדרש", "גמדי ליל", "מתי מדבר אחרונים" - והחל לכתוב את הפואמה "המתמיד", שמתארת את התמדתם המופלגת של תלמידי הישיבות.

ב-1897 החל לשמש מורה בסוסנוביץ ושם כתב את שירו "אכן חציר העם", מהמרכזיים שבשירי התוכחה שלו. הרקע לכתיבת השיר היה הלוך הרוחות ברחוב היהודי בימים שלפני הקונגרס הציוני ה-1. בסוסנוביץ כתב בין השאר את השירים "אם יש את נפשך לדעת", "משומרים לבוקר" ו"רזי לילה" ואת סיפורו הראשון - "אריה בעל גוף", ואף החל לכתוב שירים ביידיש.

ב-1900 התיישב באודסה, ובה חי כ-20 שנה. בראשית שהותו בעיר כתב את השירים "הלילה ארבתי", "רק קו שמש אחד", "לא זכיתי באור מן ההפקר" הנמנים על הטובים שבשירתו הלירית, וכמו כן תרגם את "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים והקים את הוצאת הספרים "מוריה" (יחד עם רבניצקי, שמחה אלתר בן-ציון ואלחנן לייב לוינסקי), ששמה לה למטרה להוציא לאור ספרי לימוד עבריים. ב-1902 יצא לאור קובץ השירים הראשון שלו ולאחריו פורסמו, בין השאר, שיריו "משירי החרף א'", "עם דמדומי החמה", "לבדי", והפואמה "מתי מדבר" - מהחשובות שביצירותיו.

ב-1903 נשלח ביאליק לקישינב מטעם "הועדה ההיסטורית היהודית", ועדה שעסקה בגביית עדויות על הפוגרום ביהודי העיר. קודם שיצא לקישינב חיבר את השיר "על השחיטה" - תגובתו הראשונה על הפוגרום. מששב משליחותו כתב את הפואמה "בעיר ההריגה", ופרסומה גרם לזעזוע רב בעולם היהודי. ב-1904 בא לורשה כדי לערוך את קטעי הספרות היפה ב"השילוח", ולאחר כשנה שב לאודסה. ב-1908-1904 פרסם שירים ליריים אישיים - בהם "ואם ישאל המלאך", "הכניסיני תחת כנפך" ו"הולכת את מעמי", שירי תוכחה וזעם - "אכן גם זה מוסר אלוהים", "קראו לנחשים" ו"ידעתי בליל ערפל", ופואמות - "הבריכה" ו"מגילת האש", פואמה בפרוזה שיש בה שילוב של יסודות הלקוחים מהאגדה ומהמיסטיקה היהודית. סיפורה, חורבן המקדש והגלות - מסמל את הרס נשמתו של המשורר מחד גיסא ואת ערעור האמונה הדתית של בני הדור כולו מאידך גיסא. כן פרסם את מאמרו "שירתנו הצעירה" (1907), שבו ביטא את הערכתו ליצירותיהם של כמה משוררים צעירים בני זמנו.

ב-1907 השתתף ביאליק בקונגרס הציוני ה-8 שנערך בהאג. ב-1908 הופיע קובץ שיריו השני וחלקו הראשון של "ספר האגדה" - אגדות תלמודיות ומדרשיות, ערוכות לפי נושאים, שכינס עם ורבניצקי. למן 1908 ואילך פרסם שירי עם, כגון "יש לי גן" ו"תרזה יפה", פרקים מסיפורו "ספיח" ואת הסיפור "מאחורי הגדר".

ב-1909 ביקר בפעם הראשונה בארץ. ב-1910-1920 פרסם את השירים "לפני ארון הספרים", "צנח לו זלזל" ו"אחד אחד ובאין רואה", את המסות "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון" ואת תרגומי היצירות "דון קישוט" מאת סרוואנטס ו"הדיבוק" מאת אנ-סקי. כמו"כ החל לכנס יחד עם רבניצקי את שירת ימה"ב והקים עם שמריהו לוין את הוצאת "דביר".

ב-1921 השתתף בקונגרס הציוני ה-12 שנערך בקארלסבד, ומשם יצא לברלין. ב-1923 יצאה לאור בברלין מהדורה של כתביו ב-4 כרכים ("מהדורת היובל"); במהדורה קובצו, זו הפעם הראשונה, כל סוגי יצירותיו.

ב-1924 השתקע לבסוף ביאליק בארץ ישראל. בארץ עסק בפעילות תרבותית וציבורית ענפה, ובין השאר כתב את השירים "לנתיבך הנעלם" ו"אמי זכרונה לברכה" ואת מחזור השירים "יתמות". ב-1933, כשמלאו לו 60 שנה, יצאו לאור מהדורה חדשה של כתביו ו"שירים ופזמונות לילדים". יום הולדתו ה-60 צוין בארץ ומחוצה לה. ב-1923 החל לפרסם אגדות על דוד ושלמה וב-1928 חיבר את "אלוף בצלות ואלוף שום", בדיחה עממית בחרוזים; יצירות אלה כונסו ב-1934 (סמוך למותו) בספר "ויהי היום".

ביאליק מת בוינה זמן מה לאחר שנותח. את מעמדו בקרב משוררי דורו קנה הן משום התמורות שחולל בשירה העברית, והן משום ההשפעה הפואטית והרוחנית העצומה שהשפיע על דור המשוררים שבאו אחריו - יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור ועוד - שכונה "דור ביאליק".

עיקר חדשנותו ביחס לשירת "חיבת ציון" בתחומי הקומפוזיציה, המטאפוריקה והרטוריקה. במרכז שירו הלירי עומדת החוויה האישית, שהיא נקודת המוצא של הכללות פסיכולוגיות או פילוסופיות. ביאליק מעצב סיטואציה מוחשית, ובאמצעות טכניקות שיריות שונות בונה בהדרגה התרחשות נפשית. השפעתו על שירת בני הדור שבאו אחריו ניכרת בעיקר באוצר המלים, בלשון הציורית, במוטיבים ובסמלים. ביאליק נחשב גדול היוצרים העברים בדורו לא רק בשל טיבה הסגולי של שירתו, אלא גם בשל מגוון סוגי השירים שחיבר ומשום שבחלק מיצירותיו עסק בחוויות לאומיות והגיב על אירועים שהתרחשו בזמנו.

ביאליק המספר הוא ממשיכו של מנדלי מוכר ספרים במסורת הכתיבה הריאליסטית, ואולם הריאליזם שבסיפוריו משתמר רק במישור הגלוי. באמצעות טכניקות לשוניות שונות עלה בידו להרחיב את המצע הריאליסטי בסיפוריו ולהקנות להם משמעויות סמליות שונות. פעילותו התרבותית המגוונת בתחומי הכינוס, העריכה וההוצאה לאור ומעורבותו הישירה בבעיות השעה הלאומיות עשוהו לאחד המנהיגים הרוחניים המרכזיים בדורו. ביאליק היה חבר פעיל ב"ועד הלשון העברית" למן עלותו ארצה והיה אחד מנשיאיו. הוא חידש מלים רבות (בהן רשרוש, מטוס, יצוא, תגובה) והפיצן באמצעות יצירותיו, וכמו כן החיה את לשון המקרא ואת לשון חכמים ("ספר האגדה").

ביטון, ארז

 

ארז ביטון (נולד 1942), משורר ישראלי יליד אלג'יריה. עלה לארץ ב-1948 וגדל בלוד. איבד את ראייתו ואת ידו השמאלית בגיל 10, לאחר משחק עם רימון יד שננטש בשדה. לאחר מכן התחנך בבי"ס לעוורים.

למד עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה ועבד במקצועות אלו. שימש כיו"ר אגודת הסופרים העבריים. עורך כתב העת הספרותי "אפיריון".

ספריו: "מנחה מרוקאית" (1976), "ספר הנענע" (1979), "ציפור בין יבשות" (1989).

בן-אב"י, איתמר

 

איתמר בן-אב"י (1882-1943), עיתונאי וסופר עברי, בנו של אליעזר בן-יהודה (אב"י). נקרא בן-ציון לפני ששינה את שמו.

גדל בבית שדיברו בו עברית בלבד, ובשל כך כונה "הילד העברי הראשון". למד בבית המדרש למורים של "כל ישראל חברים" ובאוניברסיטת ברלין. סייע לאביו בעריכת עיתוניו.

ב-1919 ייסד את העיתון "דאר היום" וערך אותו עד 1929. ערך גם פרסומים אחרים, בהם Palestine Weekly, ושימש כתב של עיתוני חוץ בארץ.

תמך בהמרת האלפבית העברי באלפבית הלטיני, וכמה מפרסומיו אף נכתבו באלפבית הלטיני. בכתיבתו יצר סגנון עיתונאי חדש, וחידש מלים רבות בעברית.

 

 

 

 

בן-אמוץ, דן

Dahn Ben-Amotz

דן בן-אמוץ (1923-1989), סופר, תסריטאי, שחקן והומוריסטן ישראלי יליד פולין. עלה ארצה ב-1938, ושירת בצבא הבריטי ובפלמ"ח. למד קולנוע בארה"ב והשתתף בסרטים כתסריטאי ("שלושה ימים וילד") וכשחקן ("חור בלבנה"). כתב בעיתונים מדורי סאטירה והומור, השתתף והנחה תכניות רדיו וטלויזיה.

כתביו של בן-אמוץ מייצגים בספרות את מיתוס הצבר הישראלי (בניגוד לשמו המקורי, הגלותי, משה תהילימזוגר). מספריו: "ילקוט הכזבים" (1956; עם חיים חפר) - אסופת פולקלור מימי מלחמת העצמאות; "לזכור ולשכוח" (1968) - רומן העוסק בשואה ומבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים; "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972; עם נתיבה בן-יהודה), "לא שם זין" (1973).

ברנר, יוסף חיים

Yosef Haim Brenner

יוסף חיים ברנר (1881-1921), סופר, מבקר, הוגה דעות, עורך ומתרגם ישראלי יליד אוקראינה שהטביע חותם עמוק על הספרות העברית ועל החיים הציבוריים בא"י.

בילדותו למד ב"חדר" ובהיותו בן 14 החל ללמוד בישיבה. ב-1898 הצטרף לבונד, תנועת הפועלים היהודית. ב-1900 פרסם ב"המליץ" את סיפורו הראשון, "פת לחם". ב-1901 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "מעמק עכור", שברוחו ובסגנונו הוא קרוב לסיפורים האקטואליסטיים של ימי "חיבת ציון". ב-1903 פרסם ב"השילוח" את יצירתו המרכזית והחדשנית "בחורף". ב-1900/1 שהה בביאליסטוק ובורשה ובין השנים 1901-1904 שירת בצבא הרוסי.

כשפרצה מלחמת רוסיה-יפן ערק מהצבא ובסיועם של חברים מהבונד נמלט ללונדון. ב-1905-1908 ישב בלונדון והיה פעיל בתנועת "פועלי ציון". בלונדון גם ייסד את "המעורר" (1906/7), כתב עת שהתרכזו בו מיטב היוצרים הצעירים בספרות העברית. הרשימות והסיפורים שכתב באותה העת פורסמו בין השאר ב"העולם", ב"הזמן" וב"לוח אחיאסף".

ב-1908 התיישב בלבוב ושם ערך את שני הקבצים הראשונים של "רביבים" ופרסם סיפורים ומאמרים ביידיש.

ב-1909 עלה לארץ. בא"י פרסם רשימות פובליציסטיות, מסות, מאמרי ביקורת וסיפורים בעיתונים "הפועל הצעיר", "האחדות" ו"קונטרס" ועסק בתרגום. ב-1915 שימש מורה בגימנסיה "הרצליה". לאחר הגירוש מת"א-יפו עקר לחדרה ועם הכיבוש הבריטי שב ליפו. ב-1919 ייסד את הירחון "האדמה" (עם ברל כצנלסון). ב-1920 שימש מורה בגליל וב-1921 שב ליפו. נרצח בפרעות שפרעו הערבים ביהודים. ברנר הוא ראש וראשון לסופרי הדור שמרד במסורת "האבות" הספרותיים, מנדלי מוכר ספרים וחיים נחמן ביאליק, ומבטא המשבר הלאומי והחברתי של היחיד ה"תלוש". הנושא המרכזי שביצירותיו הוא מיפגש בין עולם מכוער וזר, לעתים אף עוין, לבין דמות האנטי-גיבור הנידונה למצוקה חברתית וקיומית, למחלות ולנדודים, בין שהם נכפים עליה מבחוץ ובין שהם תולדה של דחפים פנימיים. התמודדותו של הגיבור היא פנימית, התמודדות שיש בה חיפוש אחרי פתרון קיומי אישי בלבד. ראשיתו של המיפגש הזה בתחום העיירה היהודית, שאת מצוקתה ואת אווירת החנק הרוחני והדתי השוררת בה שוב אין הגיבור יכול לשאת. המרחבים שמחוץ לעיירה קוסמים לו, ואולם בצאתו אליהם מתברר לו שאין הם אלא גרסה אחרת של הגטו הרוחני שבעיירה. כך בעיר הרוסית הגדולה ("בחורף"), כך בגטו של לונדון ("מעבר לגבולין", מחזה; "מן המיצר" [1908/9]) ואף בניו יורק ("מכאן ומכאן" [1911]). הנדודים כולם מסתיימים במפח נפש. אף בא"י, מחוז כיסופיו האחד והיחיד, נכונה לגיבור אכזבה, שכן מתחוור לו שהווית הגלות נמשכת גם בה. המיפלט היחיד מהווית הגלות המוצג בחיוב, הן ביצירותיו והן במאמריו של ברנר, הוא עבודת כפיים יוצרת.

כרבים מבני דורו הושפע ברנר בתחילת דרכו מהסופרים הרוסים דוסטוייבסקי וטולסטוי ומסופרים מערב אירופים דוגמת האופטמן וניטשה (שמיצירותיהם אף תרגם), ואולם בעיקר הושפע מהיוצרים מבית, בהם מנדלי מוכר ספרים, ברדיצ'בסקי וברשדסקי. לימים השתחרר מהשפעתם. את יצירותיו אפשר לחלק ל-3 קבוצות:

1. שרטוטים וסיפורים קצרים, שכתב במזרח אירופה (כגון הקובץ "מעמק עכור" והסיפורים "שמה" ו"פעמיים"), בלונדון ("שלושה פרקים", "אל המטרה" ועוד), ובא"י ("עוולה", "המוצא" ועוד). בסיפוריו אלה התמקד בעיצוב ההווי היהודי האקטואלי; ברובם לא מיצה את יכולתו הסיפורית שבאה לידי ביטוי בסיפוריו האישיים.

2. סיפורים ארוכים, בהם "מא. עד מ." (1906), "שנה אחת" (1908), "מן המיצר", "עצבים" (1911), "בין מים למים" (1910), "מהתחלה" (1922). סיפורים אלה, שלא כסיפוריו הקצרים, נעדרים נימה סאטירית ומגולם בהם העולם הברנרי הטראגי. במרכזם - יחסן של הדמויות להתרחשות חולפת, ועם זאת רבת משמעות, בחייהן. מוקד העלילה במרבית סיפורים אלו לקוח מחייו של ברנר עצמו.

3. רומנים, בהם "בחורף" (1903), "מסביב לנקודה" (1904), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכשלון" (1914/9; נוסח מלא - 1920). בסיפורים אלה ניכרת התפתחות היכולת הסיפורית של ברנר, ורבים ממבקריו ראו בהם את הישגו האמנותי החשוב ביותר. סגנונו, שהמבקרים בני זמנו ראו בו סגנון מרושל, לא נבע מרשלנות או מזלזול בלשון אלא להפך, מרגישותו המופרזת למלים ולהדיהן.

ברנר המבקר והוגה הדעות קרא למעורבות חברתית וליחס בלתי אמצעי אל המתהווה. הוא דחה בחריפות את הספרות ש"ייפתה" את המציאות (במאמרו "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו") וקרא ליצור ספרות מעורבת, מקורית, שתחשוף את פניה האמיתיים של ההוויה. במסות שפרסם עסק גם במרכזיים שבסופרים העברים, כגון י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

גולדברג, לאה

 

לאה גולדברג (1911-1970), משוררת, מספרת, מבקרת ספרות ומתרגמת עברייה ילידת פרוסיה.

בימי נעוריה, בליטא, נמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פתח" ופרסמה שירים בבטאוניה "פתח" ו"פעם". עלתה ארצה ב-1935. לימים הצטרפה לחוג המשוררים המודרניסטים שבראשות אברהם שלונסקי ופרסמה את שיריה ב"טורים" וב"כתובים". עבדה במערכת העיתונים "דבר", "משמר" ו"משמר לילדים", נמנתה עם עורכי "דבר לילדים" וערכה את "אורות קטנים", כתב עת לילדי הגולה. מ-1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.

שיריה כתובים בסגנון מודרניסטי, בהשפעת האסכולה ה"אקמאיסטית" הרוסית; אין בהם סגנון רטורי גבוה, האופייני לשירה בת זמנה. שפתה סימבוליסטית אך פשוטה. ביצירותיה המאוחרות אף השתמשה בהצהרות ישירות כדי לבטא את החוויה השירית. רוב שיריה ליריים. גולדברג לא כתבה שירה אידיאולוגית ולא עסקה בנושאים יהודיים; יוצא מן הכלל לעניין זה הוא מחזור שיריה "כנגד ארבעה בנים", שנכתב לאחר השואה. מקובצי שיריה: "טבעות עשן" (1935), "שיבולת ירוקת העין" (1940), "מביתי הישן" (1944), "על הפריחה" (1948), "ברק בבוקר" (1955), "מוקדם ומאוחר" (1959), "עם הלילה הזה" (1964). יצירותיה החשובות בפרוזה, "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937) "והוא האור" (1946), הן אוטוביוגרפיות בעיקרן. כתבה גם ספר על אברהם בן יצחק - "פגישה עם משורר" (1952).

התוודעותה לספרות האירופית וידיעותיה בתורת הספרות ניכרות במחקרים ובמסות שכתבה, כגון "חמישה פרקים ביסודות השירה" (1957), "אמנות הסיפור" (1963), "הספרות הרוסית במאה ה-19" (1968). גולדברג הצטיינה בתרגומיה, בהם "מלחמה ושלום" מאת ל"נ טולסטוי, "סיפורים" מאת אנטון צ'כוב, "ילדות" מאת מקסים גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר ופטרארקה. ספרי הילדים שכתבה, בהם "ידידי מרחוב ארנון" (1943), "מה עושות האיילות" (1949), "צריף קטן" (1959), "דירה להשכיר" (1959), "ניסים ונפלאות" (1954), "איה פלוטו" (1957), "המפוזר מכפר אז"ר" (1968) היו פופולריים מאוד בקרב הילדים. כתביה יצאו לאור אחרי מותה.

גורדון, יהודה ליב

 

יהודה ליב גורדון (יל"ג; 1830-1892), משורר עברי יליד ליטא, המרכזי שבמשוררי תקופת ההשכלה.

בוילנה, עיר הולדתו, היה מקורב לאד"ם הכהן ולבנו, מיכ"ל, ובשיריו הראשונים - "שירי הגיון" ו"שירי עלילה" (שירים ליריים ואפיים) - אף הושפע מהם. אחרי שעזב את וילנה שימש מורה בבי"ס יהודי בפוניבז' (1853-1860) ובשאוול (1860-1865) ומפקח על בי"ס בטלז (1865-1872).

ב-1872 עקר לפטרבורג ושימש מזכיר "חברת מפיצי השכלה" ומזכיר הקהילה היהודית. ב-1856 פרסם את הפואמה האידילית "דוד וברזילי" ואת הפואמה ההיסטורית "אהבת דוד ומיכל". ב"דוד וברזילי" קרא לחיי טבע ולחיי פשטות ברוח האידיאלים של משוררי ההשכלה ותיאר את העבר בצבעים אידיליים והרמוניים, תיאור המרמז בעקיפין על פגמי ההווה. ב-1859 פרסם קובץ משלים - "משלי יהודה".

בשנות ה-60 התחיל לפרסם מאמרים בעיתונים היהודיים שיצאו לאור ברוסיה, ובהם הגן על הספרות העברית החדשה מפני התקפותיהם של חכמי ישראל במערב וקרא להפיץ את ה"השכלה" בקרב ההמונים ולתקן תיקונים בדת, כדי לעשות פשרה "בין משפטי התורה ובין צרכי החיים". ב-1868 יצא ספרו "שירי יהודה", ובו, בין השאר, השירים "הקיצה עמי" ו"דרך בת עמי" והפואמות ההיסטוריות "בין שיני אריות", "במצולות ים" ו"אסנת בת פוטיפרע". באמצעות שיריו הליריים הפיץ את האידיאלים של ה"השכלה" ולחם לתיקון המציאות. בפואמות ההיסטוריות שלו, ובמיוחד ב"בין שיני אריות", בא לידי ביטוי מאבקו ביהדות החרדית. גורדון יצר סגנון חדש בפואמות שכתב, סגנון שבו העלילה הדרמטית מניחה לדובר בשיר להתערב התערבות רגשית ורטורית.

בראשית שנות ה-70 החלה להתחזק המגמה הריאליסטית והאקטואליסטית שבשירתו, בין השאר בהשפעת הספרות הרוסית הפוזיטיביסטית. באותה העת פרסם ב"השחר" את הפואמות "אשקא דריספק", "ושמחת בחגיך", "קוצו של יוד", "שני יוסף בן שמעון" ו"שומרת יבם", שנושאיהן לקוחים מהמציאות בת זמנו ושבהן העלה את הפגמים שבחיי היהודים והוקיע את הרבנים. ב"קוצו של יוד" יצא נגד קיפוח זכויותיה של האישה העברייה. ב"שני יוסף בן שמעון" תיאר את המצב העגום ב"תחום המושב" מבחינה כלכלית, תרבותית ומוסרית.

ב-1879 אסרו אותו השלטונות, כנראה בעקבות הלשנה של חסידים קנאים. כשהשתחרר איבד את מישרתו בקהילה וב"חברת מפיצי השכלה". ב-1880-1883 וב-1885-1888 ערך את "המליץ" ופרסם בו מאמרים פובליציסטיים ופלייטונים. באותה העת הוסיף לפרסם מאמרים בעיתונות היהודית-רוסית, בעיקר ב"ווסחוד". בהשפעת מאסרו כתב את הפואמה "צדקיהו בבית הפקודות", שבה טען שהנבואה, המסמלת את חיי הרוח והמוסר, השתלטה על החיים הארציים והמדיניים וקבעה את דמותה של היהדות לדורות. לימים השפיעו רעיונות אלה על שאול טשרניחובסקי.

לאחר הפרעות בדרום רוסיה (1881) כתב את שירו "אחותי רוחמה", ובו קרא לבני עמו להגר לאמריקה, אם כי א"י מוצגת בו בתור פתרון רוחני נצחי לעם ישראל. ב-1885 החלה להתחזק המגמה הלאומית שבשירתו. שיריו קובצו ב-4 כרכים - "כל שירי יהודה ליב גורדון" (1884). הסיפורים שכתב קובצו בכרך "סיפורים" (1889). כמו כן יצאו לאור איגרותיו ביידיש (1886) ובעברית (1894/5).

גורי, חיים

Haim Gouri

חיים גורי (נולד 1922), משורר, סופר, מתרגם, עיתונאי וקולנוען ישראלי.

נולד בתל-אביב ולמד בבית ספר חקלאי. שירת בפלמ"ח ויצא למחנות העקורים באירופה בשליחות ה"הגנה". למד ספרות באוניברסיטה העברית וספרות צרפתית בסורבון. כותב בעיתונים וחי בירושלים.

גורי נמנה עם הבולטים שבמשוררי דור הפלמ"ח. בשיריו הראשונים, שיצאו לאור בקובץ "פרחי אש" (1949), ניכרת השפעתו של אלתרמן; החוויה הקולקטיבית של המיפגש עם הקרב ועם המוות, חוויתם של לוחמי הפלמ"ח, נהפכת בשיריו אלה לחוויה אישית. ב"שירי חותם" (1954) ניכר מעבר לשירה שיש בה שימוש במונחים אבסטרקטיים.

בשירי הקובץ "שושנת הרוחות" (1961) באה לידי ביטוי השניות שבנפשו: מחד גיסא הוא שואף לפרוק מעליו את משא עברו ולחיות מבודד ואנונימי בארץ זרה, ומאידך גיסא הוא מבכה את בידודו ואת ניכורו.

עוד מספרי שיריו: "תנועה למגע" (1965), "מראות גיחזי" (1974), "עד קו נשר" (1976). מספריו בפרוזה: "מול תא הזכוכית" (1962), על משפט אייכמן; "עסקת השוקולד" (1965), רומן המתאר את המתרחש בנפשם של ניצולי שואה באווירה שבה מציאות מתערבבת בדמיון; "דפים ירושלמיים" (1968); "הספר המשוגע" (1972); "מי מכיר את יוסף ג'?" (1980); "החקירה" (1980). רשימות עיתונאיות שכתב הופיעו ב"רשימות מבית היין" (1991). כתב והפיק שני סרטים העוסקים בשואה - "המכה השמונים ואחת" (1974) ו"הים האחרון" (1979) ותרגם שירים, סיפורים ומחזות. חתן פרס ישראל (1988) ופרס ביאליק (1974).

גפן, יהונתן

Yehonatan Geffen

יהונתן גפן (נולד: 1947) משורר, סופר, פזמונאי ועיתונאי ישראלי. אחד מהפזמונאים והכותבים הפוריים בישראל. את פעילותו האמנותית החל בסוף שנות השישים מאז כתב לא מעט להיטים שהפכו מרכזיים בתרבות הישראלית: "הכבש השישה עשר","כשאת בוכה את לא יפה", "יונתן סע הביתה","אי ירוק בים", "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" ורבים אחרים. לצד כתיבת פזמונים, כתב גפן במשך השנים לא מעט ספרי שירה, שימש כעיתונאי ובעל טור אישי בעיתון "מעריב", כתב מחזות ומופעי בידור ואף הופיע בכמה מהם. בשנת 1999 פירסם גפן את "אמא יקרה" ספר אישי בז'אנר ספרות הוידוי בו עסק ביחסיו עם הוריו. בשנת 2002 פרסם את "חומר טוב" ספר נוסף באותו הז'אנר בו תיעד את קרבתו לחבורת "לול" המיתולוגית בשנות השבעים. שני הספרים עוררו לא מעט הד ציבורי והפכו לרבי מכר. מרבה לשתף פעולה עם הבמאי אלדד זיו והזמר דייויד ברוזה לו כתב את האלבום "האישה שאיתי" אחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בישראל. אביהם של הזמר אביב גפן והשחקנית שירה גפן.

גרוסמן, דויד

 

דויד גרוסמן (נולד 1954), סופר ישראלי, מהבולטים שבכותבי הפרוזה של שנות ה-80. ספריו מתאפיינים ברגישות פסיכולוגית וחברתית עמוקה, ולעתים בכתיבה חדשנית המערבת מבנים מציאותיים ופנטסטיים.

מיצירותיו: קובץ הסיפורים "רץ" (1982), הרומנים "חיוך הגדי" (1983), "עיין ערך: אהבה" (1986), "ספר הדקדוק הפנימי" (1991), "שתהיי לי הסכין" (1998), "מישהו לרוץ איתו" (2000), הספרים התעודיים "הזמן הצהוב" (1987) ו"נוכחים נפקדים" (1992), המחזה "גן ריקי" (1988) ספרי הנוער "דו-קרב" (1982), "יש ילדים זיגזג" (1994), וסדרת ספרי "איתמר" לילדים.

גרינברג, אורי צבי

 

אורי צבי גרינברג (אצ"ג; 1896-1981; חתם על יצירותיו גם בשם העט "טור מלכא"), משורר ופובליציסט עברי יליד גליציה, נצר ממשפחות חסידים נודעות שהתחנך על ברכי החסידות. בהיותו בן שנה וחצי עקרו הוריו ללבוב. ב-1912 פרסם את שיריו הראשונים, ביידיש ובעברית.

במלה"ע ה-1 שירת בצבא אוסטריה ולפני שתמה ערק מהצבא ושב ללבוב. בלבוב היה עד לפוגרום שערכו הפולנים ביהודי העיר ב-1918. אימי הפוגרום סימלו בעיניו את מצבו חסר התקווה של העם היהודי היושב בגלות ולימים באו לידי ביטוי בכתביו.

לאחר המלחמה פרסם שירים ביידיש ובעברית, היה מנהיג המשוררים האקספרסיוניסטים היהודים והוציא לאור את כתב העת האוונגרדי "אלבאטראס" בוורשה ובברלין. ב-1924 עלה ארצה.

בארץ היה בעל טור קבוע ביומון "דבר" וערך את החוברות "סדן" ו"סדנא דארעא" ובהן קרא להגשמה לאומית יהודית. כשפרצו מאורעות 1929 הצטרף לשורות הרוויזיוניסטים, ולאחריהם תקף הן את השלטון הבריטי הן את מנהיגי הישוב. היה חבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.

הניגוד שבין היהודים לבין הגויים היה אחד הנושאים הקבועים בשיריו ובמאמריו. גרינברג גרס שהיהודים, בהיותם בחיריו של אלוהים, שונים שינוי מהותי מבני הדתות האחרות ושההוויה היהודית, שתחילתה במאורעות מיתיים כגון הברית בין הבתרים ומתן תורה, היא נצחית, ועל כן אין לטשטשה ע"י ערכים הזרים לרוח היהדות דוגמת הסוציאליזם או ההומניזם, העלולים לגרום לשואה נוספת.

שואת יהודי אירופה טבעה באצ"ג חותם עמוק ובין השאר באה לידי ביטוי בספרו "רחובות הנהר" (1951), שבו הוא מתריס כנגד אלוהי ישראל על שנטש את עמו, קובע שקורבנות השואה יפרידו לנצח בין היהודים לנוצרים, בין הצלב למגן דוד, ומביע את בטחונו במשיח ובתקומתו של העם היהודי. בשירתו האישית ובשירי האהבה שלו, כמו גם בשירתו הלאומית, הוא מרבה להשתמש במוטיבים מיתיים.

אע"פ שגישתו הלאומנית-קיצונית והאנטי-הומניסטית היו זרות לרוחו של הממסד הספרותי בארץ לא היה אפשר להתעלם מכשרונו הרב של אצ"ג בכתיבת שירים, וב-1957 זכה בפרס ישראל.

הנדל, יהודית

Yehudit Hendel

יהודית הנדל (נולדה 1926), סופרת ישראלית, ילידת ורשה שעלתה לארץ עם הוריה בילדותה. נישאה לצייר צבי מאירוביץ.

סיפוריה פורסמו תחילה ב"מבפנים" ואח"כ בעיתונים וכתבי עת אחרים. מספריה: "אנשים אחרים הם" (1950), "רחוב המדרגות" (1954), "החצר של מומו הגדולה" (1969) "הכוח האחר" (1984; פרקי זכרונות), "ליד כפרים שקטים" (1987; תעודי), "הר הטועים" (1991), "החמסין האחרון" (1993), "ארוחת בוקר תמימה" (1996), "טירופו של רופא הנפש" (2002).

ויזל, אלי

Elie Wiesel

אלי ויזל (נולד 1928) סופר יהודי. יליד רומניה, בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחה משפחתו למחנות הריכוז, הוריו ואחותו הקטנה ניספו, בעוד הוא ושתי אחיותיו הגדולות נותרו בחיים. לאחר ששוחרר ממחנה בוכנוולד, עבר לפריס שם החל ללמוד באוניברסיטת סורבון ולעבוד כעיתונאי. בשנת 1952 התחיל לעבוד עבור העיתון "ידיעות אחרונות". ב-1956 עבר להתגורר בארצות הברית.

סיפרו הראשון "לילה" התפרסם בשנת 1958 - ספר זיכרונות ממחנות ההשמדה. ב-1969 נשא לאשה את מריון רוז שתרגמה את ספריו לאנגלית.

אלי ויזל כתב כ-30 ספרים, רובם עוסקים בשואת העם היהודי ושאר הקבוצות החלשות שנרדפו ע"י הנאצים. כתב מאמרים והירצה ברחבי העולם נגד רדיפת עמים, גזעים וקבוצות חלשות בעולם. בשנת 1986 זכה בפרס נובל לשלום כהוקרה על מחויבתו לנושא, והפצתו בכל העולם.

בכתיבתו של ויזל מוטיבים חסידיים מובהקים. כמו-כן הוא עוסק רבות בהתלבטות היהודי באמונה בקיומו של האל.

זך, נתן

 

נתן זך (נולד 1930), משורר, מבקר ומתרגם יליד גרמניה; עלה ארצה ב-1935. את פעילותו הספרותית החל בראשית שנות ה-50 עם פרסום שיריו הראשונים ועריכת כתב העת "לקראת". חלקו רב בהערכתה מחדש של השירה העברית: יצא נגד מסורת השירה של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן והעלה את קרנם של משוררים שנזנחו קודם לכן, כגון חיים לנסקי, דוד פוגל, יהודה קרני ויעקב שטיינברג. בשירתו המתוחכמת ניכרת השפעת המודרניזם האירופי. לשונו מדויקת, אינה מליצית והריתמוס שלה מושתת על קצב הדיבור הטבעי. ברבים משיריו יש אירוניה ונימת מרירות וניכור כלפי ההוויה הישראלית.

זך הוא פרופסור לספרות כללית באוניברסיטת חיפה. ערך כתבי עת אחדים לספרות, תרגם מחזות ושירים ("קדיש ושירים אחרים", 1988, שירים של אלן גינסברג; "עליך אחלום חרישית", 1996, משירת אלזה לסקר-שילר) וערך מבחר מיצירותיו של יעקב שטיינברג. מקבצי שיריו שראו אור: "שירים ראשונים" (1955), "שירים שונים" (1960), "כל החלב והדבש" (1966), "במקום חלום" (1966), "צפונית-מזרחית" (1979) ו"אנטי-מחיקון" (1984). פרסם ספרים לילדים, ביניהם "שירים על כלב וכלבה" (1990), "הסיפור על האנשים הקטנים" (2001) ו"הדבורה דבורה" (2001); ספר ביקורת, "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (1966), וקובץ מסות על הרומנטיקה בסיפורת הישראלית ונושאים אחרים ("קווי אוויר"; 1983). זכה בפרס ביאליק לספרות (1982) ובפרס ישראל (1995).

זלדה

Zelda

זלדה, שם העט של זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1914-1984), משוררת ישראלית.

בת למשפחת רבנים המתייחסת על אדמו"רי חב"ד, שנישאה לרב ממשפחת מתנגדים. החלה לחבר שירה כבר בנעוריה - תופעה יוצאת דופן בציבור החרדי בכלל, ובקרב הנשים בו בפרט - אך העזה לפרסם את שיריה רק החל משנת 1968.

בשירתה יש שילוב של הראייה הלמדנית המחמירה, המתרכזת בנִגלה, ושל הפלגת הדמיון השואפת אל הנסתר שבחסידות. לשון שיריה עשירה ושואבת מעולם הסמלים והציורים של המיסטיקה היהודית. החריזה, השקילה והמבנה השירי שלה אינם קבועים וקשוחים. שיריה מציירים דמויות מסביבתה הקרובה, את העימות בין העושר הרגשי של היחיד המאמין לבין המציאות המנוכרת, את חוויית הפרידה והמוות ואת השאיפה לפרוץ את מסגרת העולם הפיסי ולהתאחד עם העולם העליון ועם מתיו.

קובץ שיריה הראשון היה "פנאי" (1968), ואחריו באו נוספים. אחרי מותה כונסו כל כתביה בקובץ "שירי זלדה" (1988).

חפר, חיים

 

חיים חפר (נולד 1925), סופר, פזמונאי ומשורר ישראלי, יליד פולין. עלה לארץ ב-1936. שירת בפלמ"ח וחיבר רבים משירי התקופה.

ממייסדי ה"צ'יזבטרון" ומעורכי "ילקוט הכזבים" עם דן בן-אמוץ. כתב טור שבועי קבוע ב"ידיעות אחרונות" בסגנון המקאמה, עד 2001.

מחבר המלים לשירי המחזמר "קזבלן" ו"איי לייק מייק". קבצי שירתו הקלה: "תחמושת קלה" (1956) ו"מלים למנגינות" (1961). חתן פרס ישראל לשנת 1983.

טשרניחובסקי, שאול

Tchernichowsky, Saul

שאול טשרניחובסקי (1875-1943), משורר עברי יליד הכפר מיכאילובקה ברוסיה (כיום באוקראינה), בן להורים שנהו אחרי ההשכלה ותנועת חיבת ציון. למד בבי"ס עברי ובבי"ס רוסי. השכלתו הרבגונית והידע הרב שרכש ניכרים בשיריו.

את יצירתו אפשר לחלק לחמש תקופות עיקריות:

תקופת אודסה (1890-1899)

כשהיה בן 14 נשלח טשרניחובסקי לאודסה כדי להשלים את לימודיו. באודסה למד כמה שפות והושפע השפעה רבה מן הספרות האירופית הקלסית והרומנטית. כמו"כ התוודע אל חוגי הציונים והחל להתעניין בספרות העברית החדשה, ובעיקר ביצירותיהם של מיכה יוסף לבנזון, י"ל גורדון, חיים נחמן ביאליק ומנדלי מוכר ספרים. ב-1892 החל לפרסם שירים בכתבי עת עבריים, וב-1898 יצא לאור קובץ שיריו הראשון - "חזיונות ומנגינות" (א). בשירים שכתב בתקופה זו ניכרת רגישותו לצליל ולקצב ונטייתו אחרי צורות שירה אירופיות.

תקופת היידלברג-לוזן (1906-1899)

ב-1899 החל טשרניחובסקי ללמוד רפואה בהיידלברג שבגרמניה. לאחר זמן עבר ללוזן שבשוויצריה, שם סיים את לימודי הרפואה, וב-1906 קיבל תואר דוקטור לרפואה. בתקופה זו הרבה לכתוב אידיליות ובלדות בנימה רומנטית. השירים שכתב יצאו לאור בקבצים "חזיונות ומנגינות" (ב; 1900) ו"שירים" (1910).

תקופת רוסיה (1922-1906)

בתקופה זו נדד טשרניחובסקי מעיר לעיר ברוסיה, בחיפושיו אחר פרנסה. למרות הקשיים החומריים לא נפגע כושר היצירה שלו, והוא חיבר שירים, מאמרים וסיפורים ועסק בתרגום. השירים שכתב בתקופה זו יצאו לאור ב"מחברת הסונטות" (1922) וב"שירים חדשים" (1923). הצורה הספרותית הרווחת בשירים שכתב באותה העת היא הסונטה; חיבר גם שירים אפיים ארוכים.

תקופת ברלין (1931-1922)

בתקופה זו הרבה טשרניחובסקי לכתוב סיפורים ולתרגם. בין השאר תרגם מחזות משל שייקספיר, מולייר וסופוקלס, את "ריינקה שועל" מאת גתה, את "האיליאדה" ו"האודיסיאה" מאת הומרוס, את "עלילות גילגמש" ואת האפוס הפיני "קלוואלה". באותה העת החל לפרסם את כל כתביו (10 כרכים לבסוף) וכתב כמה מהנודעים שבשיריו הציוניים.

תקופת א"י (1943-1931)

טשרניחובסקי עלה ארצה ב-1931 ונעשה פעיל בתחומי הפוליטיקה, החברה והספרות; עסק גם במקצועו, רפואה, ובין השאר היה הרופא של גימנסיה הרצליה. בעקבות השואה כתב את "הרוגי טירמוניא", את "נישאת בעולם" ואת "בלדות וורמיזא". כמו"כ שב לחבר פואמות על דמויות מנוף ילדותו. היה חבר ב"ועד הלשון העברית" וערך את "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע" (1934) של אהרן מאיר מזיא.

טשרניחובסקי הרים תרומה חשובה לספרות העברית הן בתרגומיו הרבים, הן בעיצוב סגנון השירה האפית העברית, והן בהעלאת התחושות של היהודי בן זמנו. הניגודים האידיאולוגיים והיקרעותו בין מורשת עמו למורשת האירופית מוצאים את פתרונם באיזון הרמוני (הניכר במיוחד ביצירותיו "עמא דדהבא" ו"כוכבי שמים רחוקים") - מהבולטים שבהישגיו האמנותיים. במיוחד בלטה בשירתו החיבה לתרבות יוון, שבאה לידי ביטוי בשירו "לנוכח פסל אפולו".

יהודה הלוי

 

יהודה הלוי (ריה"ל; 1075?-1141), משורר עברי ופילוסוף. נולד בטודלה שבספרד, ככל הנראה למשפחה אמידה ומשכילה. בצעירותו רכש השכלה רחבה בעברית ובערבית.

נסע לגרנדה, ובדרכו עצר בעיר קורדובה וזכה בפרס ראשון בתחרות של כתיבת שירים; הוא הגיש חיקוי של שיר מסובך מאת משה אבן עזרא, שהזמינו להתארח אצלו בגרנדה. שם הצטרף לחוג אינטלקטואלים וחיבר את שיריו החשובים הראשונים. אחרי 1090 עזב את גרנדה וכ-20 שנה נדד בקהילות רבות. זמן רב עשה בטולדו, שם עבד בתור רופא. הוא עזב את העיר לפני 1109.

ידידו הקרוב היה אברהם אבן עזרא ; יחדיו נסעו מקהילה לקהילה, והגיעו אף לצפון אפריקה. נראה שבתו של יהודה הלוי נישאה ליצחק, בנו של אברהם אבן עזרא.

שאיפתו העיקרית של יהודה הלוי היתה לעלות לא"י. הוא נואש מהאפשרות לקיום תקין של היהדות בגולה, והאמין בבואו הקרוב של המשיח. פעם אף חלם שהגאולה תהיה ב-1130. לדעתו, היהודי יכול היה לחיות חיים אידיאליים אך ורק בא"י, וחשיבות רבה ראה בשילוב הנובע מהיחס בין אלוהי ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ושפת ישראל (עברית).

באותה עת היתה א"י נתונה לשלטון הצלבנים, והנסיעה לשם הייתה כרוכה בסכנות רבות. למרות זאת, למרות בקשות ידידיו שניסו להניאו מכך, ולמרות אי-רצונו לעזוב את בתו היחידה, את תלמידיו ואת מעריציו הרבים - החליט לעלות לא"י.

בדרכו לירושלים הגיע ב-1140 לאלכסנדריה, יחד עם מלויו שביניהם היה גם יצחק בן אברהם אבן עזרא. במצרים עשה כמה חודשים וזכה לכבוד גדול. כשביקש להפליג לבסוף, נדחתה ההפלגה מחמת מזג אוויר סוער. מההספדים עליו וממכתבים שנתגלו בגניזת קהיר עולה כי שהה במצרים כ-6 חודשים, מת שם ואף נקבר שם. אבל לפי אגדה עממית הגיע לירושלים, וכשנפל על פניו לנשק את אדמתה דרס אותו פרש ערבי למוות.

משירתו של יהודה הלוי שרדו כ-800 שירים, העוסקים בכל הנושאים שרווחו בשירה העברית בספרד בימה"ב - שירי אהבה, שירי יין, שירי ידידות, שירי הספד על גדולי הדור ושירי קינה. חיבר גם כ-350 פיוטים לכל מועדי ישראל. הידועים שבשיריו הם "שירי ציון", שבהם ביטא את רגשותיו העזים כלפי הארץ האהובה. בשיריו משתקפות דעותיו בפילוסופיה ובדת; להצגת תפיסתו את היהדות הקדיש את "ספר הכוזרי", שבחיבורו עסק כ-20 שנה. לפי עדותו, שהופיעה באחד ממכתביו, כתב את הספר כדי להשיב על שאלותיו של קראי אחד, אך הספר הוא פולמוס מקיף נגד הפילוסופיה האריסטוטלית ונגד הנצרות והאסלאם. לספר נודעה השפעה רבה ביהדות, והוגי דעות רבים ראו בו תיאור נאמן ביותר שלה.

יהושע, אברהם ב.

Abraham B. Yehoshua

אברהם ב. יהושע (נולד 1936), סופר ישראלי. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. נולד בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית. מרצה באוניברסיטת חיפה.

סיפוריו הראשונים הופיעו בכתב עת וקובצו בספר "מות הזקן" (1962). בעקבותיו ראו אור קובצי הסיפורים "מול היערות" (1968) ו"9 סיפורים" (1970), והסיפור "בתחילת קיץ 1970" (1972).

לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה; עפ"י רוב מניע אותם הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.

מיצירותיו: קובץ הסיפורים "שלושה ימים וילד" (1975), המחזה "לילה במאי" (1969), קובץ המסות "בזכות הנורמליות" (1980), והרומנים "המאהב" (1976), "גירושים מאוחרים" (1982) "מולכו" (1986), "מר מאני" (1990), "השיבה מהודו" (1994), "מסע אל סוף האלף" (1997), "הכלה המשחררת" (2001). כן פרסם מאמרים פוליטיים רבים. ב-1995 הוענק לו פרס ישראל.

יונתן, נתן

Nathan Yonathan

נתן יונתן (נולד 1923), משורר ישראלי, יליד ברה"מ. עלה לא"י ב-1925. חבר קיבוץ שריד.

למד ספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל-אביב ולימד בתיכונים ובאוניברסיטאות. היה עורך ראשי של ספרית הפועלים (1971-1998) ונשיא אגודת הסופרים העבריים בישראל (1994).

התחיל לפרסם שירים ב-1940 בעידודו של אברהם שלונסקי. בשיריו זיקה עמוקה לנופי א"י ולמחזור החיים בטבע. ברבים מהם הוא נזקק ליסודות בלדיסטיים עממיים, או נאחז בסיטואציות מקראיות ובמסורות ומיתוסים ים תיכוניים.

מספרי שיריו: "שבילי עפר" (1951), "אשר אהבנו" (1957), "שירים לאורך החוף" (1962), "שירים בערוב היום" (1971), "שירים עד כאן" (1979), "לקט שכחה ופאה" (1997). פרסם גם קבצי שירים לבני הנעורים: "אל הנירים האפורים" (1954) ו"שירי עפר ורוח" (1965). וכן חיבר סיפורים לבני הנעורים, שבהם שיקע את חוויותיו מימי הילדות: "בין אביב לענן" (1959) ו"עוד סיפורים בין אביב לענן" (1972). רבים משיריו הולחנו, וחלקם כונסו בספר "חופים" (1983), בצרוף תווים.

כהנא-כרמון, עמליה

Amalia Kahana-Carmon

עמליה כהנא-כרמון (נולדה 1926), סופרת ישראלית. נולדה בקיבוץ עין חרוד וגדלה בתל-אביב. שירתה ב"חטיבת הנגב" של הפלמ"ח ולמדה לשון עברית, מקרא וספרות עברית (מ"א) באוניברסיטה העברית.

מבחינה כרונולוגית משתייכת כהנא-כרמון לסופרי דור המדינה, אולם אף שבכתיבתה מצויים הדים למתרחש בא"י, אין היא עוסקת בנושאי חברה. כתיבתה הלירית מתרכזת בעיקר בתחושות הפנימיות של גיבוריה ובשאיפותיהם לחרוג מעולמם הצר וליצור קשר עם אנשים אחרים. מספריה: "בכפיפה אחת" (1966), "ירח בעמק איילון" (1971), "שדות מגנטיים" (1977), "למעלה במונטיפר" (1984), "ליוויתי אותה בדרך לביתה" (1992) ו"כאן נגור" (1996). ב-2000 הוענק לה פרס ישראל על יצירתה, שתרמה רבות להתפתחות מסורת הכתיבה הנשית בישראל.

לוין, חנוך

Hanoch Levin

חנוך לוין (1943-1999), מחזאי ובימאי תיאטרון מן המובילים והמוערכים ביצירה הישראלית. נולד בת"א להורים שהיגרו מפולין. בנעוריו למד במסגרות חינוך דתיות עד שעזב את הדת במהלך התיכון. למד פילוסופיה וספרות באוניבסיטת ת"א ובמהלך לימודיו החל לפרסם טורים סאטיריים פרובוקטיביים בעיתון סטודנטים.

אל מרכז הבמה הציבורית פרץ כאשר הועלה בתיאטרון הקאמרי (תיאטרון הבית של לוין) המחזה פרי עטו "מלכת האמבטיה" (1970). בשל הביקורת החריפה כנגד החברה הישראלית שהוצגה ביצירה הפכו ההצגות לשערוריה ציבורית ולוין זכה לכמות נכבדת של גינויים והאשמות בנוגע לרמת נאמנותו למדינה. למרות התגובה הציבורית הקשה המשיך לוין ליצור ולכתוב זאת בלי להתפשר על עמדותיו בנושאים פוליטיים ואנושיים כאחד.

עם השנים הפכתה כתיבתו למושג בתרבות הישראלית ויצירותיו זוהו כבעלות תימות חוזרות וסגנון יחודי. לוין הרבה לעסוק במוות ובעליבתו של הקיום האנושי, מצוייד בראייה חדה וצינית של המציאות וכישרון כתיבה השכיל ליצור תמונות אנושיות ופוליטיות הממחישות את הגיחוך והפאתטי ועם זאת בעלות תקווה ואהבת אדם. כתב 50 מחזות (מרביתם הועלו על הבמות) ביניהם קומדיות, טרגדיות וקברטים סאטיריים. פירסם קבצי סיפורים קצרים, שירים ומערכונים.

החל משנות השבעים מיעט להתראיין ודמותו נותרה חידה בעיני הקהל הישראלי. ממחזותיו המוכרים: "חפץ"(1972), "יעקבי ולידנטל" (1972), "פטריוט" (1982), "רצח" (1997).

בראשית דרכו האמנותית נחשב לוין כמהפכן בעל אוריינטציה שמאלנית אנטי פטריוטית, אך בשנותיו האחרונות זכה להכרה ציבורית כאחד מגדולי המחזאים בישראל. גם לאחר מותו ממשיכות יצירותיו לככב מעל במות התיאטרון הישראלי.

 

 

לוצאטו, משה חיים

 

משה חיים לוצאטו (רמח"ל; 1707-1746), מקובל, משורר ומחבר ספרי מוסר, יליד איטליה.

עוד בילדותו הוכר כבעל כישרון יוצא דופן, ורכש השכלה רחבה בכל תחומי היהדות וכן בתרבות האיטלקית. התעמק בלימוד הקבלה, והקים סביבו חוג תלמידים. ב-1727 שמע בפעם הראשונה קול משמים, לפי המסופר, שגילה לו סודות. הוא רשם את הגילויים, אבל רוב רשימותיו אבדו. החוג שבמרכזו עמד עסק בחישובי הקץ, ונחשד בנטיות שבתאיות. רבני איטליה הכריחו את לוצאטו למסור לידיהם את כתביו ולהבטיחם שיימנע מלהעלות על הכתב עוד סודות שנתגלו לו. ב-1743 עלה לוצאטו עם משפחתו לעכו; שם מת במגפה, ונקבר בטבריה.

אע"פ שעיקר עיסוקו היה בקבלה, נודע בעיקר בספר המוסר שחיבר, "מסילת ישרים", שהיה לאחד הטקסטים החשובים בתנועת המוסר. הספר מדריך את הקורא איך לעזוב את החטא, ולעלות - שלב אחר שלב - עד למדרגת הנבואה וקבלת פני השכינה. כתב גם דברי שירה ושלושה מחזות עבריים שניכרים בהם רעיונות משיחיים, ובהם "מגדל עוז". ליצירותיו נודעה השפעה על סופרי ההשכלה העברית במאה ה-19.

לפיד, שולמית

Shulamit Lapid

שולמית לפיד (נולדה 1934), סופרת ישראלית. פרסמה כמה קבצי סיפורים, ספרי ילדים, ספרי בלשים ורומנים מתולדות א"י. ב-1984 נבחרה ליו"ר אגודת הסופרים העברים.

בספרה "גיא אוני" (1982) תיארה את היישוב בא"י בימי העלייה ה-1 ואת קשיי המתיישבים במושבה ראש פינה. הרומן "כחרס הנשבר" (1984) הוא ביוגרפיה ספרותית של המומר והארכיאולוג ה"זייפן" מוזס וילהלם שפירא, השזורה בהווי הירושלמי של שלהי המאה ה-19.

עוד מספריה: קובץ הסיפורים "מזל דגים" (1969); סדרת ספרי המתח "מקומון" (1989), "פיתיון" (1992), "התכשיט" (1993), "חול בעיניים" (1997), ו"פלגש בגבעה" (2000) שגיבורתם היא העיתונאית ליזי בדיחי; המחזות "רחם פונדקי" (1991), ו"רכוש נטוש" (1991), וכן ספרים לילדים: "נערת החלומות" (1985), "השמיכה זהבה" (1998).

מגד, אהרן

Aharon Megged

אהרן מגד (נולד 1920), סופר עברי יליד פולין; עלה לארץ ב-1926. עורך השבועון הספרותי "משא", שלימים נעשה למוספו הספרותי של "למרחב".

בכתיבתו של מגד ניכרים יסודות אוטוביוגרפיים: בספרו הראשון, "רוח ימים" (1950), הדים לימים שעשה בקיבוץ שדות ים; "חדוה ואני" (1953) הוא רומן ריאליסטי המספר על ניסיונותיו הכושלים של בן קיבוץ להתערות בחיי העיר ת"א, וגם הרומן "מקרה הכסיל" (1960) עוסק בקשיים דומים; "החי על המת" (1965) מתאר באור בלתי מחמיא את החברה הישראלית המודרנית המתכחשת לערכי החלוצים. נושא הבגידה בערכי הציונות מופיע גם ב"על עצים ואבנים" (1973) וב"מחברות אביתר"; "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (1982) עוסק ביחס שבין האמנויות לביקורת.

עוד מספריו: "מסע באב" (1980), "פויגלמן" (1988), "יום האור של ענת" (1992), "געגועים לאולגה" (1994), "עוול" (1996), "דודאים מן הארץ הקדושה" (1998), "פרספונה זוכרת" (2000), "עד הערב" (2001). ממחזותיו הועלו על הבימה "בראשית", "חנה סנש", ו"איי לייק מייק" (שגם הוסרט).

מנדלי מוכר ספרים

Mendele Mocher Sefarim

מנדלי מוכר ספרים, כינויו הספרותי של שלום יעקב אברמוביץ' (1835-1917), סופר עברי ויידי יליד בלרוס. נחשב גדול הסופרים העברים של ספרות המעבר מן ההשכלה - דרך חיבת ציון - לתקופת התחייה. ימי נעוריו עברו עליו בנדודים.

למן 1858 אפשר לחלק את תולדות חייו לשלוש תקופות: תקופת ברדיצ'ב (1858-1869), תקופת ז'יטומיר (1869-1881) ותקופת אודסה (1881-1917).

בשל הפרעות שהתחוללו ברוסיה ב-1905 עבר מנדלי מו"ס להתגורר בז'נווה (1905-1907). בכל התקופות הנ"ל עסק בהוראה. באודסה גם עמד בראש "חדר מתוקן", וקיבץ סביבו חוג של סופרים נודעים (ביאליק, רבניצקי, בן-ציון), שהושפעו ממנו השפעה רבה.

בראשית דרכו הספרותית כתב מאמרים בנושאי ההשכלה. מאמרו הראשון, "מכתב על דבר החינוך", נדפס ב"המגיד" (1857) ונכלל בספרו הפובליציסטי "משפט שלום" (1860). מאמרים אחרים שכתב, ובהם ביקורת על החינוך העברי, פורסמו ב"המליץ". במאמרו "לכו חזו מפעלות ה'", שפורסם ב"המליץ" (1861), כתב על הצורך בהקניית השכלה במדעי הטבע לבני הנוער היהודי; לשם כך תרגם לעברית ועיבד את הספר "תולדות הטבע". ב-1867 החל להשתתף בעריכת "הצפירה" ולפרסם בכתב עת זה יצירות פרי עטו.

מנדלי מו"ס סבר שעל הספרות העברית להיות מעורבת בחיי היום-יום של היהודים ולהשפיע עליהם, וגישתו זו באה לידי ביטוי לא רק בפובליציסטיקה שלו אלא גם ברומנים ובסיפורים שכתב. ספרו הראשון, "למדו היטב" (1862; סיפור אהבה) נכלל (בשינויי נוסח)ברומן "האבות והבנים" (1868). ב-1865 הוציא לאור את ספרו הראשון ביידיש, "דאס קליינע מענטשעלע" ("האיש הקטן"), ומאז כתב בעברית וביידיש. עד 1886 הוסיף לפרסם רומנים ביידיש, כדי להתקרב אל הקורא העממי שאינו יודע עברית. מחזהו הסטירי "די טאקסע" (1869) - העוסק במכס על הבשר, שפגע בעניים - עורר עליו את זעמם של פרנסי ברדיצ'ב והוא נאלץ לעזוב את העיר.

באותה עת כתב מאמרים פובליציסטיים בעברית, וב-1886 שב לכתוב סיפורים בעברית ותרגם לעברית ספרים שכתב ביידיש ("בעמק הבכא"; "ספר הקבצנים"). באותה העת נקבע כינויו "מנדלי מוכר ספרים" - דמותו של רוכל עממי הסובב בעיירות, המופיעה בסיפוריו בתור הדמות המספרת ומשלבת בהם יסודות עממיים ויסודות של אירוניה. ב-1900 יצא לאור הקובץ "סיפורים", שבו תיאר את מצבם הכלכלי והחברתי העגום של היהודים בתחום המושב, את הרדיפות שהיו מנת חלקם ואת הפרעות שפרעו בהם; הוא לא נקט בהם עמדה מפורשת בדבר הציונות, וב"בימי הרעש" אף מתח ביקורת על ראשי "חיבת ציון".

את הרומנים שכתב ביידיש הרחיב ועיבד מחדש בשפה העברית; כמו"כ פרסם רומן אוטוביוגרפי, "בימים ההם" ("חיי שלמה"). כל כתביו בעברית יצאו לאור ב-3 כרכים (1909/11), וכל כתביו ביידיש - ב-16 כרכים (1911/3). מספריו הידועים: "מסעות בנימין השלישי", "סוסתי" ו"פישקה החיגר".

מנדלי מו"ס קבע את "נוסח" הסגנון העברי בפרוזה, ובו כל רובדי הלשון העברית לתקופותיה ואף תרומה משלו. הוא ביקש ליצור סגנון הדומה ללשון הדיבור, שיהיה בו כדי לשקף את הווי התקופה, והיה הראשון שהביא את הווי העיירה היהודית, על הטיפוסים האופייניים לה, לסיפורת העברית. בכתיבתו שילב ריאליזם וסאטירה חברתית שמגמתה מוסרית, אך לא נמנע גם מכתיבה אליגוריסטית. ביצירותיו יש שני קטבים: ביקורת חריפה על הפגמים שבחיי היהודים בגולה מחד גיסא, ושאיפה לתקנם וחמלה רבה כלפי העם האומלל מאידך גיסא. הושפע מן הסופרים הרוסים גוגול וסלטיקוב, מייסדי מסורת הסטירה הרוסית, והשפעה זו באה לידי ביטוי בשמות הערים שביצירותיו: בטלון, כסלון וקבציאל. ב"מסעות בנימין השלישי" ניכרת השפעת "דון קישוט" מאת סרוונטס.

מנור, אהוד

 

אהוד מנור (וינר; 1942) פזמונאי ומתרגם ישראלי. בעשרות שנות פעילותו כתב מנור מאות שירים, תרגם וכתב עשרות מחזות ויצירות שונות. רבים משיריו שבוצעו על ידי טובי הזמרים, הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל לזמר העברי ועל פי דיווחי אקו"ם הוא הפזמונאי הפורה בישראל.

מנור הוא יליד הארץ, בן למושבה בנימינה, שמוזכרת לא מעט בשיריו. בהיותו בן 15 נפטר אביו ישראל וינר ובמלחמת ההתשה נפל אחיו יהודה, לזכרו כתב את השיר "אחי הצעיר יהודה". בשלהי שנות השישים זמן קצר לאחר שהחל בקריירה ככותב השתלב מנור במרכז העשייה התרבותית בארץ. השירים שכתב בוצעו על ידי: מתי כספי, אילן ואילנית, צביקה פיק, חוה אלברשטיין, אריאל זילבר ורבים אחרים.

במקביל לכתיבת שירים החל מנור בתירגום מחזות וטקסטים כמו, למשל, המחזמר "שיער", "חתולה על גג פח לוהט" ו"אופרה בגרוש". במהלך שנות השבעים והשמונים העמיק מנור את אחיזתו בלב הקונצנזוס התרבותי בישראל, כאשר כתב טקסטים עבור רוב אמני התקופה, שיתף פעולה עם מיטב המלחינים (מתי כספי, נורית הירש, יאיר רוזנבלום) ושיריו הפכו ללהיטים דרך קבע ("בלדה לשוטר", "תן לי כוח", "אין לי ארץ אחרת", "בשנה הבאה"). לצד הכתיבה עסק מנור בהנחיית ועריכת תוכניות ב"קול ישראל" והגשת תוכניות הטלוויזיה "עד פופ", "מסך אישי" ו"הילוך חוזר". בשנים אלה התבססה זהותו המוסיקלית עם סגנון אמצע הדרך (מיינסטרים) ושירי א"י הישנה והטובה. יתכן כי זהות זו הביאה לירידה במעמדו בשנים שלאחר מכן.

החל משנות התשעים לערך נסוג מנור ממרכז הכימה כפזמונאי ושיריו החדשים כמעט ואינם מופיעים בדירוגי המצעדים. אך גם בשנים אלה נחשב מנור לאחד מהיוצרים הפעילים בישראל. הוא הוציא מספר אלבומי אוסף משיריו, והופיע לא מעט בין השאר לצד אשתו הזמרת עופרה פוקס.

נחמן מברסלב

 

נחמן מברסלב (1772-1811), אדמו"ר חסידי בפודוליה ואוקראינה. בחייו הקצרים עורר סערה בעולם החסידות. מצד אמו היה נין לבעש"ט, מייסד החסידות. כבר בגיל צעיר נמשכו אליו חסידים.

ב-1798 נסע לא"י, אך בשל פלישת נפוליאון נשאר בה רק חודשים מספר. ב-1800 התיישב בעיר זלאטופול שליד קייב, ולאחר מכן הקים חצר בברסלב.

נחשד בנטייה לשבתאות, ורוב האדמו"רים תקפו אותו בחריפות. מספר חסידיו לא היה רב.

לאחר מותו נמנעו חסידיו מלמנות אדמו"ר תחתיו, ולכן כונו "החסידים המתים" (ביידיש: "טויטע חסידים"). כיסאו של רבי נחמן פורק, הוברח והורכב מחדש בירושלים.

את תורתו של נחמן מברסלב העלה על הכתב תלמידו ומזכירו נתן שטרנהרץ. בכתביו 13 סיפורים אלגוריים (מקובצים ב"סיפורי מעשיות") שסיפר ביידיש, ונתן תרגמם לעברית; סיפורים אלה - שיצאו לאור במהדורות רבות עם פירושים - נחשבים לתחילתה של ספרות היידיש המודרנית. חיבר גם ספר אזוטרי, אך הורה לשרפו ב-1808 (ומכאן כינויו "הספר הנשרף"). בכל כתביו (לרבות הסיפורים) שם דגש על משיחיות; לכן יש הטוענים שראה עצמו משיח בן יוסף (המבשר את הגאולה) או אפילו משיח בן דוד.

ר' נחמן שלל את רעיון קיומם של כמה צדיקים (בחסידות - מנהיגים), וקבע שאין אלא צדיק אחד אמיתי - ורמז כי הוא האיש. על רקע זה אפשר להבין בנקל את התנגדות האדמו"רים לו.

קברו בעיירה אומן באוקראינה ממשיך להיות מוקד משיכה לרגל ליהודים, המאמינים שבכוחו של המקום לעזור למצוקותיהם בנפש ובחומר.

סנש, חנה

 

חנה סנש (1921-1944), משוררת וצנחנית ילידת הונגריה; דמות מופת בתולדות העם היהודי ובתולדות א"י במאה ה-20.

גדלה בבודפסט. אביה, בלה סנש, היה סופר ידוע ונפטר כשהיתה ילדה. חנה עלתה לא"י ב-1939, למדה בכפר הנוער בנהלל והייתה חברת קיבוץ שדות ים. במלה"ע ה-2 התנדבה למבצע צניחה באירופה הכבושה שתוכנן בשיתוף עם הצבא הבריטי. נפלה בשבי הגרמנים והוצאה להורג בבודפשט. ב-1950 הועלו עצמותיה ארצה ונטמנו בהר הרצל (ירושלים). משיריה: "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי, שלא יגמר לעולם"), "אשרי הגפרור" (מאי 1944, שירה האחרון). כמה משיריה הולחנו. כל כתביה, בהם שירים, יומן ומחזה מהווי הקיבוץ, "הכינור", כונסו בספר "חנה סנש, שליחותה ומותה" (1962).

עגנון, שמואל יוסף

Shmuel Yosef Agnon

שמואל יוסף עגנון (1888-1970), נולד כשמואל יוסף צ'צ'קס; ידוע בכינויו ש"י עגנון. מגדולי הסופרים בספרות העברית במאה ה-20. זכה פעמיים בפרס ביאליק ופעמיים בפרס ישראל (1954, 1958); חתן פרס נובל לספרות ב-1966. יצירותיו עוסקות בבעיות הרוח המרכזיות של היהדות בזמננו: התפוררות אורחות החיים המסורתיים, אובדן האמונה ואובדן הזהות.

עגנון נולד בעיר בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. בגיל צעיר מאוד החל לחבר שירים וסיפורים ביידיש ובעברית. ב-1907 עלה ארצה ועבד במזכירות כתב העת "העומר". בכתב עת זה נדפס ב-1908 סיפורו "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשם עגנון; ב-1924 היה שם זה לשמו הרשמי. בימי שהותו בארץ נתפרסמו סיפוריו בכתבי עת שונים, במיוחד ב"הפועל הצעיר", וב-1912 פרסם ברנר את "והיה העקוב למישור" - ספרו הראשון.

ב-1913 יצא עגנון את הארץ ושהה בגרמניה עד 1924. בתקופה זו עסק, בין השאר, באיסוף סיפורי חסידים עם מרטין בובר. ב-1924 נשרף ביתו ועמו כתב היד של הרומן "בצרור החיים", על הווי החיים של יהודי גליציה, המתוארים על רקע אוטוביוגרפי. בתקופה זו כתב סיפורים מסוגים שונים, בהם סיפורים עממיים, סאטירות, סיפורים רומנטיים ברוח הבלדה וסיפורי אהבה ריאליסטיים. אז גם פרסם את הסיפורים "בנערינו ובזקנינו", "עובדיה בעל מום" ו"בדמי ימיה". וכן ראו אור 3 קובצי סיפורים משלו: "סיפורי מעשיות" (1921), "בסוד ישרים" (1921) ו"על כפות המנעול" (1922).

ב-1924 חזר עגנון והתיישב בירושלים. מאז יצא את הארץ רק פעמים ספורות לתקופות קצרות, והתמסר כליל לעבודתו הספרותית. ב-1931 יצאו לאור 4 כרכים של כתביו, בהם הרומן הגדול "הכנסת כלה", אפוס עממי רחב-יריעה (מהדורה נוספת ומורחבת ראתה אור ב-1953). ב-1932 התחיל לפרסם סיפורים מתוך "ספר המעשים", שהם סיפורים לא-ריאליסטיים המבטלים את ממדי הזמן והמקום וחושפים את עולמו המתערער של האדם המאמין, שיסודות אמונתו מתחילים להתמוטט באורח לא מודע. אולם בה בעת לא זנח את הסוגות האחרות, בהן סיפורי אהבה וסיפורי יראים. ב-1934 פורסם "בלבב ימים", סיפור על עליית החסידים הראשונים, הרצוף מעשי פלאים. ב-1935 הופיע "סיפור פשוט", רומן קצר המתרחש בשלהי המאה ה-19 ומתאר התנגשות בין דורות. באותה שנה גם ראה אור הקובץ "בשובה ונחת".

ב-1938 פרסם עגנון שתי אנתולוגיות: "ימים נוראים" ו"ספר, סופר וסיפור". בשנות ה-30 גם כתב את סיפור האהבה "פנים אחרות" (1933), את הסיפור הסמלי "עפר ארץ ישראל" (1937) ואת הסיפור מימי הנעורים "ביער ובעיר" (1938). סיפורים אלה כונסו בקובץ "אלו ואלו" (1941). בה בעת החל לעבוד על הרומן השני, "אורח נטה ללון", שהוא פסגת יצירתו הרומניסטית (ראה אור ב-1939, ונוסח שני הופיע ב-1950). גרעין ריאלי לרומן זה הוא ביקורו הקצר בעיר הולדתו ב-1930. הספר משקף יאוש ודכדוך נפש של העולם היהודי בשנות ה-30. בפרקים רבים בספר מוצגת תמונה גרוטסקית-סיוטית של העיירה בגליציה, שבתי מדרשיה התרוקנו, אנשיה שבורים ונדכאים וחברתה גוססת ומתפוררת.

ב-1945 ראה אור רומן גדול נוסף של עגנון, מימי העלייה ה-2, "תמול שלשום". הגיבור התמים של רומן זה נקרע בין העולם החדש שאותו מייצגת העיר תל-אביב לבין עולמה המסורתי של ירושלים; הוא משלם בחייו על לא עוול בכפו. גם בשנות ה-40 המשיך לחבר סיפורים, בהם סיפורי האהבה "הרופא וגרושתו" (1941) ו"שבועת אמונים" (1943), שבולטת בהם הנימה הסמלית, וסיפורים סמליים מובהקים כגון "עידו ועינם" (1950) ו"המלבוש" (1950). סיפוריו מאותה תקופה כונסו בשני כרכים נוספים: "סמוך ונראה" (1951) ו"עד הנה" (1952). ב-1953 יצאה לאור מהדורה חדשה של כל כתביו ב-7 כרכים. ב-1954 פרסם את הסיפור "עד עולם" וב-1958 את "הדום וכסא"; שניהם ממשיכים את הקו הסמלי ביצירתו. ב-1962 יצא לאור כרך נוסף של כתביו - "האש והעצים".

מורשתו רבת-הפנים של עגנון כוללת סיפורים ורומנים מסוגים שונים: עממיים-אגדתיים, ריאליסטיים וסוריאליסטיים, סמליים ורומנטיים. מורשת זו אינה מתמצה ב-8 הכרכים שיצאו בחייו של עגנון. אחרי מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, בהוצאה לאור של כתביו מן העזבון. מתוך אלה ראו אור: "שירה" (1971) - רומן מחוגי האינטליגנציה הירושלמית; "עיר ומלואה" (1973) - קובץ סיפורי בוצ'אץ'; "בחנותו של מר לובלין" (1975) - רומן מימי שהותו של עגנון בגרמניה, המתרחש בלייפציג; "לפנים מן החומה" (1975); "מעצמי אל עצמי" (1976) - מאמרים, נאומים ודברים לעת מצוא; "פתחי דברים" (1977) - סיפורים; מהדורה מורחבת של האנתולוגיה "ספר, סופר וסיפור" (1978); "קורות בתינו" (1979); מכתבים לאשתו, "אסתרליין יקירתי" (1983); וקובץ סיפורים קצרים "תכריך של סיפורים" (1984).

חומר רב מארכיונו של עגנון שמור במחלקת כתבי היד של האוניברסיטה העברית בירושלים. סגנון כתיבתו של עגנון מקורי ומיוחד בין הסופרים העבריים. אופיינית לו לשונו, שהיא כהמשך ללשון ספרות החסידים והיראים, והרבה בה מלשון חז"ל שבמדרש ובאגדה. כחבר בוועד הלשון העברית ובאקדמיה ללשון עברית השתדל לשמור על מסורת הלשון לכל תקופותיה.

עוז, עמוס

Amos Oz

עמוס עוז (נולד 1939), סופר, חוקר ומרצה לספרות.

מבכירי הסופרים בישראל ומן החשובים שביוצרי "דור המדינה" (קבוצת הסופרים שלאחר "דור הפלמ"ח").

הספר הראשון שפרסם היה קובץ סיפורים ("ארצות התן", 1965). שנה לאחר מכן הוציא רומן ראשון ("מקום אחר", 1966), אך לתהילת-כל הוא זכה עם פרסום "מיכאל שלי" (1968). מאז הוא פרסם שורה של רומנים, נובלות ומסות, ותפס את מקומו בראש היצירה הספרותית הישראלית.

גיבורי ספריו של עוז בשנותיו הראשונות חיים על הגבול שבין דחפים אפלים לבין עולם השגרה היציב. בדרך כלל על רקע החברה הקיבוצית, שזוכה בספריו לביקורת לא מבוטלת. בהמשך עוז המעיט בכתיבה סימבולית ופנטאסטית וכתיבתו נטתה לריאליזם (כגון ברומנים "מנוחה נכונה", 1982 או "המצב השלישי", 1991). נטייה נוספת שנתגבשה בכתיבתו המאוחרת היא מעבר למצבי סיפור קאמריים, תוך התמקדות בפנימי ובהקשר הבין-אישי המצומצם (כגון ברומן "אל תגידי לילה", 1994). הרומאן הפואטי "אותו הים" (1999) מצטיין בתפנית סגנונית חדה לעומת כל מה שכתב קודם לכן עד-כדי נוסח פוסט-מודרניסטי.

עמוס עוז פרסם 25 ספרים - מהם 10 רומנים, 3 קבצי סיפורים ונובלות, 6 קבצי מאמרים ומסות, ספר לגיל הנעורים, 4 ספרי מסות שראו אור בשפות זרות בלבד, ואוטוביוגרפיה. בנוסף פרסם עוז כ-450 מסות ומאמרים. ספריו תורגמו ל-30 שפות והוא נחשב לסופר הישראלי המוכר ביותר בעולם. ספרו "מיכאל שלי" נבחר לאחד ממאה הספרים החשובים במאה ה-20, במסגרת סדרת ספרי מופת של הוצאת "ברטלסמן" הגרמנית.

עמוס עוז פעיל בתנועת השלום הישראלית מאז מלחמת ששת הימים (1967), והוא מן הבולטים שבאנשי תנועת "שלום עכשיו" מאז היווסדה ב-1977.

עמוס עוז מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (מ-1987), ומאז 1993 הוא מופקד על הקתדרה לספרות ע"ש עגנון. ב-1991 הוא נבחר כחבר מן המנין באקדמיה ללשון העברית.

לעוז תואר ב.א. בספרות עברית ופילוסופיה (האוניברסיטה העברית), ותואר מ.א. בפילוסופיה (קולג' סנט קרוס, אוניברסיטת אוקספורד). הוא שהה כעמית אורח, סופר אורח ופרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בהן: האוניברסיטה העברית, אוקספורד, ברקלי, בוסטון ופרינסטון.

עמוס עוז נולד בירושלים, חי בקיבוץ חולדה (1986-1954) ומתגורר היום בערד שבנגב.

 

 

 

עמיחי, יהודה

Yehuda Amichai

יהודה עמיחי (1924-2000), משורר, סופר ומחזאי ישראלי, יליד גרמניה; עלה ארצה ב-1936 והתיישב בירושלים. שירת בבריגדה היהודית ובפלמ"ח. לימד ספרות בבתי ספר, באוניברסיטה העברית, ובאוניברסיטת ניו-יורק. היה ממייסדי תנועת "שלום עכשיו". ב-1982 הוענק לו פרס ישראל. היה מועמד בולט לפרס נובל.

קבצי שיריו הראשונים, "עכשיו ובימים האחרים" (1955) ו"במרחק שתי תקוות" (1958), מסמלים את תחילתה של השירה העברית הצעירה, השונה בנושאיה, בלשונה ובסגנונה מהשירה העברית שלפני קום המדינה.

עמיחי הכניס לאוצר הלשוני של השירה העברית מלים ומטאפורות מלשון הדיבור, לשון החוק ולשון טכנית, שעד זמנו נמנעו המשוררים מהשימוש בהן, מפחד פגיעה באיכות השפה השירית ויפייה. המלים החדשות יצקו תכנים חדשים בשירה העברית: לא עוד תיאורים נמלצים של ערכים או מסרים חברתיים, לאומיים והיסטוריים; לא עוד אגדות ומטפיסיקה; נקודת הראייה בשירי עמיחי היא של הפרט, המבקש לחיות את חיי היום-יום, להתרכז באהבתו, בביתו ובכאבו האישי.

נימה זו ניכרת גם בקובצי שיריו המאוחרים: "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (1974) ו"מאדם אתה ואל אדם תשוב" (1985). מספריו האחרים: קובץ סיפורים, "ברוח הנוראה הזאת" (1961); רומנים, "לא מעכשיו לא מכאן" (1963), "מי יתנני מלון" (1971); ספר ילדים, "הזנב השמן של הנומה" (1978), תסכיתי רדיו ומחזות. גם בכתיבתו בפרוזה ניכרים סגנונו, חומרי כתיבתו ורעיונותיו השיריים.

עמיר, אלי

Eli Amir

אלי עמיר (נולד 1937), סופר ישראלי יליד עירק, שספריו עוסקים בתרבות המזרח. עלה לארץ ב-1950 וגדל בקיבוץ משמר העמק. עבד במשרד הקליטה.

ספרו "תרנגול כפרות" עוסק בקלטותם בקיבוץ של בני נוער מעירק. מספריו האחרים: "מפריח היונים" (1992), "אהבת שאול" (1998) ו"פגישה עיוורת" (2000). כן היה שותף לעריכת "שורש אחד וענפים רבים", המספר על קליטתה של העלייה מאתיופיה.

משמש כמנכ"ל "עליית הנוער", מרצה וכותב מאמרים.

פרישמן, דוד

Frischmann, David

דוד פרישמן (1859-1922), סופר, משורר, מסאי עברי ומתרגם יליד פולין. יצירותיו הראשונות פורסמו ב"הבוקר אור" וב"השחר". בסיפוריו הקצרים ("יום הכיפורים", "האיש ומקטרתו" ועוד) תיאר, עפ"י רוב באובייקטיביות, גיבור יהודי הנקלע לעימות עם סביבתו המסורתית ומורחק מהקהילה או פורש ממנה.

מתח ביקורת על העיתונות הספרותית העברית, ובמרוצת הזמן היה לבר סמכא בכל הנוגע לערכי הטעם הטוב בכתיבה בשפה העברית.

בשיריו ניכרת מרידתו במוסכמות הספרותיות של זמנו. תרגם לעברית מאנגלית, מגרמנית ומרוסית, ותרגומיו העשירו את הספרות העברית ביצירות מופת רבות. היה בעל השקפות ליברליות והשתתף בעריכתם ובהוצאתם לאור של עיתונים עבריים בלתי תלויים, כגון: "היום", "הדור", "הבוקר", "רשפים".

לאחר מלה"ע ה-1 ישב באודסה ושם פרסם כמה משיריו הליריים ומהטובים שבתרגומיו; בין השאר תרגם את שיריו של טאגור. באותה העת היה גם העורך הראשי של "התקופה". ב-1923 יצא לאור ספרו "במדבר", אסופת מעשיות מכתבי הקודש, שקודם לכן פורסמו ב"התקופה".

לפרישמן נודעה השפעה על הספרות העברית בעיקר בתחום האסתטיקה והסגנון המשוחרר מנוסח המקורות. כמו כן החדיר לספרות העברית צורות וקני מידה מערביים.

 

 

 

 

פרץ, יצחק ליב

Isaac Loeb Peretz

יצחק ליב פרץ (1852-1915), סופר עברי וסופר יידיש יליד זאמושץ שבפולין.

עבד כעורך דין ופרסם שירים ביידיש, בפולנית ובעברית בכתבי עת שונים. ב-1888 פורסם בעיתונו של שלום עליכם שירו הבולט הראשון, "מוניש", אחת היצירות שנודעת להן חשיבות בהתפתחות שירת היידיש. ב-1886 עקר לורשה והצטרף לצוות שעשה מחקר סטטיסטי על יהדות פולין; במרוצת עבודתו זו סבב במקומות מושבם של היהודים, והרשמים שקלט בהם שימשו בסיס ליצירותיו בעתיד. ביצירות שכתב לאחר הפוגרומים ב-1881 (סופות בנגב) ניכר גוון לאומי יותר. ב-1891 יצא לאור הגליון הראשון של "די יידישע ביבליוטעק", בעריכתו. פרץ פרסם קונטרסים ביידיש שבהם הטיף להשכלה ולסוציאליזם, ואף ישב בכלא חודשים מספר לאחר שהופיע באספה סוציאליסטית לא חוקית. באותה העת גם פרסם מכתביו בכתבי עת עבריים ותרגם את יצירותיו לעברית. אע"פ שהצהיר על אהבתו לא"י לא הצטרף פרץ לתנועה הציונית. בסוף המאה ה-19 התוודע לתנועה הניאו-רומאנטית ולתנועה הסימבוליסטית באירופה ונתפס לפולקלור. השפעתם של זרמים אלה ניכרת בקובצי סיפוריו "חסידות" (1908) ו"מפי העם" (1909); פרץ השתמש בהם בסיפורי העם שליקט, עיצבם ויצר מהם יצירות המאירות באור יקרות את החוכמה והאמונה העממית היהודית. במחזותיו "לילה בשוק הישן" (1907) ו"שרשרת הזהב" (1909) תרם תרומה רבה לתיאטרון היידיש. בפעילותו הספרותית החיה פרץ צורות ספרותיות בעברית וביידיש, בהן הסיפור הקצר והדרמה הסימבוליסטית, והעשיר את הספרות בסיפורי חסידים.

קינן, עמוס

Amos Kenan

עמוס קינן (נולד 1927), סופר, סטיריקן, עיתונאי ופסל ישראלי.

כך מתאר את עצמו עמוס קינן: "חיי הושפעו מגרי קופר. נדמה לי שאני מבחין בין טוב לרע, וגרי עזר לי בכך לא במעט... נחום גוטמן כולו, על ציוריו ועל סיפורי הילדים שלו, הוא המרכיב הקטנטן שבי של איזו חוויה תל-אביבית... אני אוהב לנדוד ברחובות מנהטן השחורי... ובשנז אליזה שטוף-גשם... אדמתה של ארץ-ישראל נראית בעיני כאדמה האמיתית היחידה... השמים, השמש וההרים כאן, אלה בעיני שמים, הרים ושמש... אני בסך הכל תערובת של רצונות רבים בתוך נתונים שרירותיים שאינם מאפשרים, אף לא יאפשרו, את היותי בנו או מבשרו של זן חדש".

עמוס קינן החל מפרסם רשימות סאטיריות כבר בראשית שנות החמישים, במסגרת טורו הקבוע "עוזי ושות'", בעתון "הארץ". ב-1952 ראה אור ספרו הראשון "בשוטים ובעקרבים" – לקט מרשימות "עוזי ושות'". שנים מאוחר יותר התמקדה כתיבתו ברומנים פוליטיים-אידאיים, בהם "שואה II" שנכתב ב-1975 ו"בדרך לעין חרוד" (1984). בספרים אלה הוא מבקר באופן חריף את מציאות החיים החברתיים והפוליטיים בארץ, באמצעות תיאור עתידני של חורבן מדינת ישראל. בקובץ סיפוריו "מתחת לפרחים" (1979) הוא מתייחס למוות במלחמה מתוך עמדה אנטי-הירואית. בספרים אחרים שלו הוא מביע את געגועיו וזיקתו העזה, הנוסטאלגית, לנוף הארץ-ישראלי.

עמוס קינן כתב גם מחזות, בנוסח חדשני וסוריאליסטי, שירים וספר בישול.

בשנים האחרונות התמקד עמוס קינן בפיסול ובציור, ושימש גם אוצר מוזיאון הפסלים בתפן.

משנת 1963 היה עמוס קינן בעל טור פוליטי קבוע ב"ידיעות אחרונות", והביע בו את עמדותיו השמאליות, הבקורתיות על-פי רוב, למדיניות הישראלית, מתוך זיקה ריגשית עמוקה לאדמה הארץ-ישראלית.

בנעוריו היה פעיל בלח"י ובתנועה הכנענית.

קישון, אפרים

Ephraim Kishon

אפרים קישון (נולד 1924) סופר, הומוריסטן, מחזאי, תסריטאי ובימאי תיאטרון וקולנוע ישראלי. נולד בבודפשט כפרנץ קישונט ועלה ארצה ב-1949. מהמעצבים החשובים של ההומור הישראלי החדש ושל דמות הישראלי בכלל.

למד פיסול וציור וחיבר מאמרים ומחזות לבמה בשפה ההונגרית. לאחר עלייתו לארץ התפרסם בטור הסאטירי "חד גדיא" שיצא לאור מ-1952 ב"מעריב". רשימותיו הסאטיריות כונסו בספרים ותורגמו לשפות רבות. כתב מחזות רבים, והם הוצגו בישראל וברחבי העולם ונחלו הצלחה.

בסרטו "סאלח שבתי" (1964) עיצב גיבור ישראלי עממי שמיקד את תחושות הקיפוח של "א"י השנייה". הסרט זכה בפרסים בינלאומיים רבים והוציא לו מוניטין בעולם.

קישון מצטיין בבניית טיפוסים - עפ"י רוב עממיים - הנלחמים בשלטונות, בביורוקרטיה, בשחיתות ובצביעות החברתית, ויש הרואים בו אחד מחשובי ההומוריסטנים לאחר מלה"ע ה-2. מיצירותיו: "לא נורא" (1957), "הכתובה" (1961), "השועל בלול התרנגולות (1972), "סליחה שניצחנו" (1967); "הגביע הוא שלנו" (1981, לילדים). בין סרטיו: "ארבינקא (1967) , "תעלת בלאומילך" (1969), "השוטר אזולאי" (1970). זכה באוסקר הישראלי על מפעל חיים (1993), בפרס ביאליק (1998), ובפרס ישראל על מפעל חיים (2002). מחלק את זמנו בין ביתו בשוויץ לבין ישראל.

קניוק, יורם

Yoram Kaniuk

יורם קניוק (נולד 1930), סופר, צייר ועיתונאי.

סופר בן דור הביניים (גילאית הוא בן דור הפלמ"ח אך החל מפרסם רק בשנות השישים). ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה, תוך שהוא נע בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויתי.

בראשית דרכו הספרותית פרסם סיפורים קצרים וב-1963 הוציא את ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "היורד למעלה". בין ספריו הנודעים: "חימו מלך ירושלים" (1966) - שאף היה לסרט בשם זה - סיפור אהבה בלתי אפשרית של אחות רחמנייה וגבר פצוע אנושות, על רקע ימי המצור על ירושלים בעת מלחמת השחרור. ב"אדם בן כלב" (1968) תיאר דמויות של ניצולי שואה בבית חולים לחולי נפש. ברומן "סוסעץ" (1974) הוא משחזר את תל-אביב של שנות ילדותו. באפוס הפנטאסטי "היהודי האחרון" (1982) מיזג קניוק את נושא השואה עם מיתוס ההתיישבות היהודית ומוטיבים ממלחמות ישראל.

ספריו של קניוק, שזכה בפרסי ספרות רבים, תורגמו ל-20 שפות.

היה בפלמ"ח, השתתף ואף נפצע במלחמת השחרור. התגורר בניו-יורק במשך 10 שנים ושב לישראל בשנת 1961. החל לפרסם מפרי עטו בשנת 1962.

קסטל-בלום, אורלי

Orly Castel-Bloom

אורלי קסטל-בלום (נולדה 1960), מהסופרות הישראליות הבולטות של שנות ה-90. ילידת תל-אביב, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. נחשבת למחדשת בספרות הישראלית הצעירה. התחילה לפרסם ב- 1987. זכתה בפרס תל אביב לספרות ב- 1990.

עיקר פירסומה של אורלי קסטל-בלום בא לה לאחר צאת ספרה "דולי סיטי" (1992). מאז היא נחשבת לפורצת דרך של ממש בתחום הספרות העברית, ומן הבולטות בדור הנוכחי של סופרים ישראלים. כתיבתה היא פוסט-מודרניסטית, אירונית מאוד, ונוקטת לשון טיבעית, מדוברת ומשוחררת לגמרי. גיבוריה חיים על הציר שבין סתמיות מוחלטת למשמעות ריגעית, מנסים, נואשות לעיתים, להשתייך למשהו (אמהות, משפחה, החברה האנושית). כתיבתה מעוררת מחלוקת ורגשות טעונים. לדעת רבים היא מן הנשים המשפיעות ביותר בישראל בשדה התרבות, ולהערכה זו שותפים גם מו"לים בחו"ל שהרבו לתרגם ולהוציא את ספריה. "דולי סיטי" נכלל בקובץ סיפורים נבחרים של אונסק"ו.

רביקוביץ', דליה

Dahlia Ravikovitch

דליה רביקוביץ' (נולדה 1936), משוררת ישראלית.

גדלה כילדת חוץ בקיבוץ גבע. למדה באוניברסיטה העברית ועבדה כמורה. כותבת ומפרסמת רשימות ביקורת בעיתונות.

רביקוביץ' נמנית עם חברי קבוצת המודרניסטים בשירה העברית, שהתפרסמו בשנות ה-50, אך שלא כמותם הושפעה מביאליק, מאלתרמן ומלאה גולדברג.

ביכורי שירתה התפרסמו בכתב העת "אורלוגין". מספרי שיריה: "אהבת תפוח הזהב" (1959), "חורף קשה" (1964), "הספר השלישי" (1969), "תהום קורא" (1976), "אהבה אמיתית" (1987), "חצי שעה לפני המונסון" (1998). שירתה לירית-אלגית ובמרכזה חוויות אישיות כגון אהבה, סבל, עוול ופגיעה, לצד תחושות של אובדן ושכול. בשיריה באה לידי ביטוי הכמיהה לארצות רחוקות ולנופים קסומים ואגדיים. את עולמה האישי היא מבטאת באמצעות סמלים הזויים הגובלים במיתוס. מקצת דימוייה העשירים נסמכים על לשון המקרא. פרסמה גם קובץ סיפורים - "מוות במשפחה" (1976) ושירים וסיפורים לילדים, ותרגמה ספרי ילדים וספרי שירה. קיבלה את פרס ישראל (1998).

 

 

רחל

 

רחל (1890-1931), משוררת עברייה ילידת רוסיה. שמה המלא: רחל בלובשטיין-סלע, אך פרסמה את שירתה תחת שמה הפרטי בלבד.

החלה לכתוב שירים ברוסית. ב-1909 עלתה ארצה והחלה ללמוד עברית, ומאז כתבה שירים עבריים בלבד. זמן מה לאחר עלותה ארצה הצטרפה לחוות לימוד לנערות בכנרת, ומשם נסעה לצרפת, ללמוד חקלאות וציור, ולרוסיה, בה עבדה עם יתומים. בתום מלה"ע ה-1 שבה ארצה והתיישבה בדגניה. מתה משחפת בגיל צעיר, ולא נישאה.

שיריה של רחל כתובים עברית תנ"כית ומשולבים בהם ביטויים משפת הדיבור בזמנה. בסגנונה הושפעה מחברי הזרם החדש של השירה הרוסית (אחמאטובה; יסנין). שיריה קצרים ופשוטים מבחינת המבנה, אך קודרים ונוסטלגיים בתוכנם. ברבים מהם בא לידי ביטוי ייאושה של אישה צעירה הנוטה למות. הם התחבבו על שכבות רחבות בציבור ורבים מהם הולחנו. רחל עסקה גם בתרגום שירים מצרפתית, מרוסית ומיידיש, ופרסמה רשימות ביקורת. שיריה קובצו בספר "שירת רחל" (1935); במהדורה שיצאה לאור ב-1961 נוספו לו תרגומיה ומאמרי הביקורת שכתבה.

שלו, מאיר

Meir Shalev

מאיר שלֵו (נולד 1948), סופר ועיתונאי ישראלי, בנו של המשורר יצחק שלו. את ילדותו העביר בנהלל, ולאחר מכן עבר לירושלים. הפיק והנחה תכניות רדיו וטלויזיה.

כותב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". חובב אופנועים ורכיבת שטח.

כתב את הרומנים "רומן רוסי" (1988), "עשו" (1991), "כימים אחדים" (1994), "בביתו במדבר" (1998), "פונטנלה" (2002). וכן ספר הומוריסטי העוסק בסיפורי התנ"ך, "תנ"ך עכשיו" (198%), ואת "בעיקר על אהבה" (1995) ו"סוד אחיזת העיניים" (1998) שמסכמים סדרות הרצאות שנתן באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א.

מספריו לילדים: "גומות החן של זהר" (1987), "אבא עושה בושות" (1988), "הכינה נחמה" (1990), "הדודה מיכל" (2000).

שלום עליכם

 

שלום עליכם (1916-1859), כינויו הספרותי של שלום רבינוביץ', סופר יידיש והומוריסטן יליד אוקראינה; מגדולי סופרי היידיש וההומוריסטנים היהודים.

מאמריו הראשונים פורסמו בעברית כשהיה "רב מטעם" בלובן. יצירותיו הראשונות ביידיש פורסמו ב-1883 בשבועון "דאס יודישע פאלקסבלאט"; בשבועון זה חתם בפעם הראשונה בשם העט שלו.

ב-1892-1883 ניסה את כוחו בכתיבה בז'אנרים שונים. ב-1884 פרסם את סיפורו הראשון ברוסית. ב-1885 היה לאפוטרופוס על עזבונו של חותנו, עקר לקייב ונכנס לעסקים. בד בבד הוסיף ליצור. בחיבורו "שמ"ר'ס משפט" (1888) יצא נגד שמ"ר וחקייניו, שכבשו את שוק קוראי היידיש ברומנים הזולים שחיברו ושלדעתו פגעו בהתפתחותה של ספרות היידיש הצעירה והיו פסולים מבחינה אמנותית. בחיבורו זה גם פיתח את עקרונות "הרומן היהודי", שעלילתו מבוססת על סיפור אהבה המתרחש בחברה היהודית בזמנו.

ב-1888 פרסם גם את הכרך הראשון של השנתון לספרות, לביקורת ולמדע "די יודישע פאלקסביבליאטעק" ("הספרייה העממית היהודית"), שעם הכותבים בו נמנו מיטב סופרי היידיש; הוא עצמו פרסם בשנתון את יצירתו "סטעמפעניו" - "הרומן היהודי" הראשון שלו. הכרך השני של השנתון פורסם ב-1889.

ב-1890 הפסיד שלום עליכם את רוב הונו ונמלט לרומניה ואח"כ לצרפת. ב-1903 שב למולדתו. בתקופה קשה זו שבחייו חיבר כמה מהחשובות שביצירותיו, בהן "לאנדאן" - סדרת מכתבים מאת מנחם מנדל, העושה בבורסה של אודסה, לאישתו, שיינה שינדל, בכתריאלבקה (העיירה וורונקובו, הסמוכה לעיר מולדתו). עוד סדרות המתארות את קורותיו של מנחם מנדל יצאו לאור ב-1896, ב-1909 וב-1913. בסדרות אלה פיתח שלום עליכם לכדי שלמות את הסגנון האפיסטולארי, שהיה אהוב עליו. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הופיעו המונולוגים הראשונים של טוביה החולב - דמות המנוגדת לדמותו של מנחם מנדל. גם בסיפוריו על טוביה החולב בא לידי ביטוי המתרחש בחברה היהודית בזמנו. לכל גיבוריו של שלום עליכם יש חוש הומור ייחודי, והם מקבלים את הייסורים בסובלנות, בהנחה שהכול נוהגים כך.

בשלהי המאה ה-19 התקרב שלום עליכם לתנועה הציונית, וכשנוסד בקראקוב השבועון הציוני "דער יוד" (1899) מצא בו בימה נוספת לפרסומיו. מהפכת 1905 וגל הפרעות ששטף את אוקראינה חוללו משבר בחייו והוא יצא לארה"ב. בדרכו התעכב בכמה ערים באירופה והופיע בערבי קריאה. ב-1907 הגיע לארה"ב אך לא הכה בה שורשים, ובאותה שנה שב לאירופה ועשה עוד סיבוב הופעות, כדי להתפרנס.

ב-1908 חלה בשחפת והיה מרותק למיטתו זמן רב. באותה העת חיבר את "סיפורי מוטל בן פייסי החזן" וכמה רומנים.

ב-1909 אורגנו נשפים לכבוד מחצית היובל של פעילותו הספרותית; בכסף שהצטבר מהנשפים נפדו מידי המו"לים הזכויות על יצירותיו, ובא הקץ למצוקתו הכלכלית. באותה שנה החל לפרסם מהדורה חדשה של כל כתביו, בהוצאת "פראגרעס" שבורשה. כשפרצה מלה"ע ה-1 היה שלום עליכם בגרמניה, ומשם נמלט לדנמרק ואח"כ היגר לארה"ב. בארה"ב כתב מחזות רבים על חייהם של המהגרים היהודים, בהם "דאס גרויסע געווינס". כמו כן כתב את האוטוביוגרפיה "פונעם יאריד" ("חיי אדם"; 2 חלקים). לאחר מות בנו (1915) התערערה בריאותו וכעבור זמן לא רב מת. כתביו בעברית ("כתבים עבריים") יצאו לאור בעריכת ח' שמרוק. חתנו, י"ד ברקוביץ, תרגם לעברית את מרבית כתביו

שלונסקי, אברהם

 

אברהם שלונסקי (1900-1973), משורר, עורך ומתרגם עברי יליד אוקראינה. בהיותו צעיר נשלח ארצה ללמוד בגימנסיה הרצליה, אך כשפרצה מלה"ע 1 חזר לרוסיה, ולבסוף עלה לא"י ב-1921.

זמן מה עבד בתור פועל והיה חבר קיבוץ עין חרוד. תקופה זו באה לידי ביטוי במחזורי שיריו "עמל", "יזרעאל" ו"גלבוע". ב-1922 עקר לתל אביב והצטרף למערכת "דבר" והשבועון הספרותי "כתובים". ב-1933 ייסד את השבועון הספרותי "טורים", בטאונה של קבוצת "יחדיו". השתתף גם בעריכת "הארץ", "אורלוגין" ו"משמר". תרם תרומה רבה לייסודה ולעיצובה של "ספריית הפועלים".

בשירתו באים לידי ביטוי מוראות העולם האכזר שסביבו מלה"ע ה-1, הפוגרומים ביהודים בגולה, ה"מאורעות" בא"י ובדידות האדם וחרדתו בעיר המודרנית המתועשת ("אבני בוהו"; 1934). בשירתו שנכתבה לפני מלה"ע ה-2 ניכרים הפחד מפני השואה העולמית, וכן תהיות וספקות שהם נחלת האדם המודרני ("שירי המפולת והפיוס"; 1938). חרדה זו נעלמת בשירי ה"פיוס" שלו, המקובצים ב"על מילאת" (1947) והעוסקים בפגישה חדשה, רעננה וילדותית עם הטבע. בספריו "אבני גויל" (1960) ו"משירי הפרוזדור הארוך" (1968) נתן ביטוי לויתור ולכניעה בפני הגורל, ויש בהם הרהורי הגות על החיים והמוות.

שלונסקי יצר פואטיקה חדשה, הקוראת תיגר על המסורת השירית של דורו של ביאליק ומציינת את המעבר משירה רטורית-דידאקטית לשירה מודרניסטית-סימבוליסטית. שירתו החדשנית השפיעה על משוררי הדור, שהבולטים בהם היו נתן אלתרמן ולאה גולדברג.

בשיריו ובתרגומיו יש חידושי לשון רבים, לצד שימוש ברבדי לשון ארכאיים. בשיריו המאוחרים חידש את כליו וניסה להתמודד עם דרכי ההבעה של השירה החדישה, המאופקת והחסכנית בהתבטאותה. היה חבר ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית.

פרסם גם שירים ומחזות לילדים: הספרים "עלילות מיקי מהו" (1947) ו"אני וטלי בארץ הלמה" (1957), המחזה "עוץ לי גוץ לי" (1970); תרגומים למחזות שיקספיר ("המלט", "המלך ליר"); תרגומים לכתבי צ'כוב, פושקין וגוגול ולספרי רולאן, שולוחוב ודה-קוסטר ("טיל אוילנשפיגל"). האנתולוגיה "מבחר שירת רוסיה" (שתרגם וערך עם לאה גולדברג) השפיעה רבות על השירה החדשה בשנות ה-40 וה-50.

שלמה בן יהודה אבן גבירול

Solomon Ben Yehuda Ibn Gabirol

שלמה בן יהודה אבן גבירול (1021/2?-1058?), מגדולי המשוררים של תור הזהב בספרד. ידוע בראשי התיבות של שמו, רשב"ג. שמו בערבית אבו אַיוּבּ סולימאן אבן יחיא אבן גַבִּירוּת; בלטינית אביקברון (Avicebron) או אבנקברול (Avencebrol).

נולד במלגה, גדל וחי רוב ימיו בסרגוסה שבספרד המוסלמית. מנעוריו התמסר ללימודים. בצעירותו נתייתם מאביו וכתב עליו 6 קינות. היה נגוע במחלת עור שגרמה לו עינויים קשים. סבל מנדודי שינה ולעתים קרובות רותק למיטתו. התפרנס משירים שכתב לפי הזמנה; כתיבה זו היתה כרוכה בהשפלה עצמית, אך נראה שההצלחה האירה לו פנים. השר יקותיאל בן יצחק אבן חסן, אדם משכיל ומקורב למלכות שידע להעריך את שיריו ועיוניו, היה לפטרונו ולידידו. ב-1039 הוצא יקותיאל להורג (את תחושותיו על מעשה זה ביטא רשב"ג בשירו "ראה שמש"), ואבן גבירול נשאר בלא פטרון. הקשרים שקשר בנעוריו עם שמואל הנגיד, שפרש עליו את חסותו לזמן מה, נותקו בשל סכסוך. אך אבן גבירול התנצל בשיר, ונעשה משורר בחצרו של שמואל.

אבן גבירול היה רגשן ורגזן, והתבודד רוב ימיו; בשיריו באות לידי ביטוי יהירותו ועוקצנותו. בכתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים, שכמה מהם כתב בערבית, הגיע למסקנות חדשניות ונועזות בדבר מוצא העולם, מהות היוצר, חומר וצורה ועוד. עם פרסומם נתחדדו יחסיו עם אנשי עירו, והוא נאלץ לעוזבה, לא לפני שהשלים (1045) את ספר המוסר "תיקון מידות הנפש" (נכתב בערבית).

אבן גבירול נפטר בוולנסיה. ספרו בערבית "מקור חיים" תורגם בתחילה לספרדית (במאה ה-12) ואח"כ ללטינית. תוכנו לא העיד על יהדותו של המחבר, ולכן חשבוהו הקוראים למוסלמי. לספר נודעה השפעה על נוצרים רבים.

אבן גבירול היה אמן הסגנון העברי. בחלק משיריו בא לידי ביטוי כאב צורב, ובחלקם האחר יש ניתוח קר והתפלפלות. חיבר מספר רב של שירי קודש, וכתב פיוטים רבים עפ"י המתכונת המקובלת. בד"כ לא נמנע להביע בשירתו השקפות פילוסופיות שמחוץ למסורת ישראל.

חיבורו הפילוסופי המפויט "כתר מלכות" פרסם את שמו יותר מכל חיבוריו, וזכה למספר רב של חיקויים ותרגומים. שולבו בו יסודות של תורת התארים של הקב"ה - אחת הבעיות המרכזיות שהעסיקו את הוגי הדעות היהודים בימה"ב - נושאים מעולם הבריאה, תיאורים של 7 הגלגלים (כוכבי הלכת) וכיו"ב. החיבור מזכיר בצורתו את המקמות המאוחרות, והוא ממזג בתוכו כמה צורות של שירת הקודש העברית. בשירת החול חיבר אבן גבירול עשרות שירי טבע, אהבה ומשתה.

שמואל הנגיד

Samuel ha-Nagid

שמואל הנגיד (שמואל הלוי בן יוסף אבן נגרילה; 993-1056), מצביא, משורר, המשנה למלך גרנדה שבספרד ומנהיגם של יהודי גרנדה.

נולד בעיר קורדובה למשפחה מיוחסת. בגיל צעיר זכה לחינוך מגוון שכלל לימודי ערבית וקוראן לצד מסורת ישראל. עם פלישת הברברים לספרד ב-1013 היגר לעיר מלגה שבמחוז גרנדה, שם פתח חנות תבלינים. בזכות השכלתו הנרחבת מונה לתפקידים ציבוריים על ידי מלך גרנדה ולבסוף קיבל עליו להנהיג את צבא גרנדה, תפקיד שמילא במשך 18 שנה. הצלחתו הרשימה את הקהילה היהודית, ובגללה זכה לתואר "הנגיד".

במקביל למילוי המשרות הציבוריות עסק בכתיבת שירה וספרי הלכה. בחייו ובשיריו שילב נאמנות אזרחית שלמה לממלכת גרנדה לצד נאמנות לאמונה היהודית. שיריו הרבים התפרסמו ב"דיוואן שמואל הנגיד". חיבר את ספר ההלכה הראשון בספרד, "הלכתא גברתא", ובו מסורות הלכה השונות מאלו של גאוני בבל. מבנה הספר ותוכנו השפיעו על יצירת הספרות הרבנית בספרד. כתב גם פסקי הלכה (שו"ת). הספר "מבוא הגמרא" מיוחס לו, אך ספק אם אכן הוא כתבו. נחשב לאחד מגדולי המשוררים של יהדות ספרד.

שמיר, משה

 

משה שמיר (נולד 1921), סופר, מחזאי, עיתונאי, מבקר ספרות ופוליטיקאי ישראלי. נולד בצפת וגדל בתל-אביב. היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ מגדל העמק (1944-1946). ערך עיתונים שונים ("על החומה", "ילקוט הרעים") ובין 1947-1950 היה עורכו של העיתון הצבאי "במחנה", אותו ייסד; כן היה עורכם של מדורים ספרותיים ב"על המשמר" וב"מעריב". היה פעיל במפ"ם, אך לאחר מלחמת ששת הימים שינה את דעתו הפוליטית, נמנה על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה והצטרף לכנסת (1977-1981) מטעם הליכוד. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחייה".

שמיר לחם בשורות הפלמ"ח, ורבים מסיפוריו מוקדשים לבעיות ישראל בזמן הקמת המדינה, ובייחוד הסיפורים שבקובץ "עד אילת" (1950). ברומן "הוא הלך בשדות" (1947) שמיר מציג את הגיבור יליד הארץ, המחוספס ועם זאת רגיש, בעל המחויבות העמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימותיו הצבאיות. גיבור זה מופיע שוב, בשם אליק, בספרו לנוער "אחד אפס לטובתנו" (1951) וב"במו ידיו" (1951), שהיה לאחד הספרים הפופולריים על ימי מלחמת העצמאות ודור הפלמ"ח. כתיבתו המוקדמת של שמיר מאופיינת בלשון נמלצת, לעתים אף נוטה לפאתוס, אם כי הוא משלב בדיאלוגים שלו קטעים מהעברית המדוברת.

נקודת מיפנה ביצירתו של שמיר חלה עם פרסום הרומנים ההיסטוריים שלו. אף שהגיבור ברומנים אלו דומה בקווי דמותו העיקריים לגיבוריו הקודמים, יחסו של המספר כלפיו שונה והוא נוטה לבקר את מניעיו ולהדגיש את הטראגיות שנובעת מדבקותו היתרה במטרה; כך אצל אלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם" (1954) ודוד המלך ב"כבשת הרש" (1957). לאחר הרומנים ההיסטוריים פרסם שמיר רומן בעל נימה אוטוביוגרפית - "כי עירום אתה" (1959), ורומן אקטואלי - "הגבול" (1966). כמו"כ פרסם טרילוגיה, "רחוק מפנינים" (חלקיה: "יונה מחצר זרה", 1975; "הינומת הכלה", 1984; "עד הסוף", 1991), ביוגרפיות ("ראובן הכט, אגדת חיים", 1994; "יאיר", 2001) וספרי שירה ("כמעט", 1991). רבים ממחזותיו הוצגו על בימות הארץ. חתן פרס ישראל לשנת 1988.

שניאור, זלמן

 

זלמן שניאור (1887-1959), משורר וסופר עברית ויידיש יליד ביילורוסיה. שנים רבות נדד בבירות אירופה ובארה"ב. לאחר קום המדינה עלה ארצה. שירתו מצטיינת בחושניות ובעוצמה, ובצד יסודות יצריים אלו ניכרים יסודות הגותיים פילוסופיים. בתחילת דרכו כתב שירים ליריים, אך עיקר כוחו בפואמות שכתב, כגון "בהרים" (1908), "עם צלילי המנדולינה" (1912) ו"וילנה" (1917). לפי השקפתו המשורר מצוי במאבק מתמיד עם העולם החיצון, ותפקידו לתור אחר היופי שבו ולהעלותו בשירתו. באחדות מהפואמות הליריות ניכרים יסודות יהודיים לאומיים. כתב גם ביידיש כדי להרחיב את מעגל קהל קוראיו. זכה בפרס ביאליק (1951) ובפרס ישראל (1955) על שירתו ועל ספר הפרוזה שלו "אנשי שקלוב".

 

Biographies tirées du site Snopi.com

 

 

אימבר, נפתלי הרץ. (1856-1909), משורר עברי, נולד בגליציה. משפחתו היתה
חסידית וחינוכו תורני. פרסומו בא לו, בעקבות שיר פטריוטי אוסטרי שכתב, על כך
גמלה לו ממשלת אוסטריה בכסף. לאחר פטירת אביו בשנת 1870, פנה אימבר לנדודים.
בנדודיו ישב תקופת מה בקונסטנטינופול ובוינה. בקונסטנטינופול פגש את לורנס
אוליפנט (ראה ערך) ונענה להצעתו להיות מזכירו. בשנת 1882 עלו השניים לארץ
ישראל.
שהייתו של אימבר בארץ-ישראל, נמשכה כשש שנים, בהן פרסם שירים באוסף "ברקאי",
מאמרים שפורסמו בכתבי-עת. בין שיריו כתב את השיר "תקותנו", ששמו הוסב מאוחר
יותר ל"התקוה". שיר זה הולחן והוא ההימנון של מדינת ישראל. בשנותיו האחרונות,
התגורר אימבר בארצות-הברית.

 

"התקוה", הימנון התנועה הציונית, שנתקבל בתורת הימנון מדינת ישראל, אף שלא
היתה שום החלטה או הצהרה רשמית על כך. את השיר חיבר נפתלי הרץ אימבר כנראה
בשנת 1878 בהשראת ייסוד המושבה פתח-תקווה קצת לפני כן. בשנת 1882 הותאמה לו
בראשון לציון מנגינה עממית מולדאווית (המוכרת לנו גם מהפואימה הסימפונית של
המלחין הצ'כי סמטאנה, "מולדאווה") והשיר התפשט עד מהרה בכל הארץ. בקונגרסים
הציוניים החמישי והשביעי בבאזל שרו אותו כל הצירים, וכך נעשה באופן בלתי רשמי
להימנון הציוני. הצהרה רשמית על כך היתה בקונגרס ה-י"ח בפראג ב-1933. לשיר
כמה בתים, אך רק הבית הראשון והשני נתקבלו בתורת הימנון ובבית השני נעשה
שינוי. הנוסח המקורי של הבית השני היה:
"עוד לא אבדה תקותנו,
התקוה הנושנה
לשוב לארץ אבותינו
עיר בה דוד חנה"
והוחלף ל:
"עוד לא אבדה תקותנו
התקוה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון, ירושלים".
בהכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' אייר תש"ח (14 במאי 1948) שרו כל הנוכחים את
"התקווה", וכך נהיה השיר להימנון המדינה.

 

אלתרמן, נתן (1970-1910). משורר ישראלי יליד וארשה. התיישב בתל-אביב בשנת
1925. את שירו הראשון פירסם ב-1931. את שמו כמשורר קנה לו נתן אלתרמן בשני
מישורים, כמשורר מודרני מעודן, שהוכר כאחד מחלוצי השירה העברית החדשה, וכמחבר
חרוזים סאטיריים ששיקפו את שאיפותיו המדיניות של היישוב העברי בארץ-ישראל
במאבקו נגד השלטונות הבריטיים בשנות ה-40.
תפקיד אלתרמן כדובר המאבק הלאומי החל ב-1934 כאשר החל לתרום חרוזים בנושאים
פוליטיים לעיתון "הארץ". ב-1943 עבר לעיתון "דבר", וב"טור השביעי" שלו אחת
לשבוע, היה תוקף את הבריטים והעלה על נס את מאבק ה"הגנה" והפלמ"ח, להתנער
מהגבלות הבריטים על עליית יהודים. הצנזורה הבריטית פסלה רבים מחרוזים אלה,
והם שוכפלו והועברו מיד ליד. אלתרמן גם חיבר בתקופה ההיא פזמונים בעלי גוון
פוליטי, שחלקם היוו חלק חשוב בתוכניות התיאטרון הסאטירי "המטאטא". לאחר הקמת
המדינה ב-1948 תפסו נושאים חברתיים ופוליטיים פנימיים מקום מרכזי בחרוזיו של
אלתרמן. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 היה אלתרמן אחד התומכים הנלהבים למען
ארץ ישראל השלמה, ואת דיעותיו הביע בעיקר בפרוזה.
המישור השני, מישור השירה הצרופה, הוא שהקנה לאלתרמן את עיקר פירסומו בתורת
משורר. בדמיונו יצר עולם אגדי מורכב משני חלקים. האחד - חיות בראשית וכוחות
טבע המשתוללים בגן העדן האבוד, וזה מתואר בשיריו בצבעים חיים ועזים. הוא
המשורר שגורש מגן-עדן זה מחמת איזה חטא-קדמון בלתי ידוע, מתאמץ תמיד לשוב
אליו. בניגוד בולט לנוף בראשית זה הוא מציב עיר אגדית זרה ומתנכרת, שצל
המוות והשואה תלוי עליה תמיד.
נושא מרכזי בשירת אלתרמן הוא ההתנגשות המתמדת בין שני עולמות אלה, שאדם נחלץ
ממנה רק על סף המוות והחידלון. התנגשות עולמות זו משתקפת אף היא בשירי האהבה
של אלתרמן. הנשים בשירתו זו מתוארות כייצורים שמיימיים מאותו גן-עדן אבוד, או
בנות מנוונות ועלובות של העיר חסרת הרחמים, ואף נשים שיש בהן יסודות מכאן
ומכאן. גם הן יכולות להגיע אל השלמות ושלוות הנפש רק על סף המוות. שירי
אלתרמן מצטיינים במבנה מדויק, בקצב, ובסגנון שהוא עידון של השפה המדוברת.
"שמחת עניים", אוסף שירים שיצא לאור ב-1941, ציין מפנה חד בתפישת אלתרמן.
השירים הללו עמוסים ביטויים, סמלים ורמזים המושתתים על מסורת הספרות
העברית. גן-העדן האבוד והעיר המתנכרת הפכו בהם לדמויות הלקוחות מהעיירה
היהודית במזרח אירופה. יש בהם רמזים ברורים לשואה הממשמשת ובאה על יהודי
אירופה. בצד אלה מובעת התקווה שתיתכן תחייה מתוך השמד וההרס לאנשים היודעים
לעמוד איתן מול אימת המוות.
ב"שירי מכות מצרים" (1944), מפתח אלתרמן את השקפתו ההיסטורית הפילוסופית. הוא
מוציא את "עשר המכות" מהקשרן המקראי והופכן לביטוי ולסמל לתהפוכות ההיסטוריה
האנושית, על מלחמותיה, ההרס העצמי שלה ותחייתה לפרקים. השירה "עיר היונה"
(1957) מוקדשת לפרק כאוב - שנות השואה, ולפרקים מפוארים - ההעפלה לישראל
והמאבק לעצמאות. נתן אלתרמן גם כתב כמה מחזות, ובהם "כנרת, כנרת" (1962),
"פונדק הרוחות" (1963), ו"משפט פיתגורס" (1965). תרגומיו למחזות מולייר
הצרפתי ראו אור בשלושה כרכים ב-1967. כן תירגם אחדים ממחזות שייקספיר.

 

בורלא, יהודה. (1969-1886), סופר עברי, חתן ספר אוסישקין על ספרו "מאבק" ופרס
ביאליק תש"ד על ספרו "עלילות עקביא". בורלא נולד בירושלים למשפחת רבנים
ספרדים. את לימודיו עשה בבית המדרש למורים שבירושלים, ובמשך שנים רבות שימש
כמורה בערים רבות בדמשק ובארץ ישראל.
בספריו מתאר בורלא את חיי הישוב היהודי בארץ ישראל, כשהוא מתמקד בתעלולי
הגורל ויצריו של האדם. היה הראשון שנגע בחייהם של היהודים בני עדות המזרח
ובני העדה הספרדית. בין ספריו - "נפתולי אדם"; "בלי כוכב"; "כיסופים";
"מאבק"; "אישתו השנואה"; "עלילות עקביא" ועוד.

 

ביאליק, חיים נחמן (1873-1934). גדול המשוררים העבריים בתקופה החדשה. שלח את
ידו גם בכתיבת מסות ומאמרים, בתרגומים ובעריכה, והשפעתו על הספרות והתרבות
היהודית בדורות האחרונים היתה רבה.
ביאליק נולד בכפר ראדי שליד ז'יטומיר בפלך ווהלין שברוסיה. אביו היה
בר-אוריין אך חסר חוש מעשי, ואת משפחתו פירנס בדוחק רב. חרף המצוקה הקשה
ששררה בביתו, העלה ביאליק בכמה משיריו היפים ביותר את הימים הקסומים, שעברו
עליו בכפר מולדתו. באחרים קבל על בדידותו.
כאשר מלאו לביאליק שש שנים, עברו הוריו לז'יטומיר לחפש מקורות פרנסה חדשים,
ושם נאלץ אביו לפתוח פונדק ובית-מרזח בפרברי העיר. כשנה לאחר מכן, בשנת 1800,
מת האב, והאם האלמנה הפקידה את בנה בידי סבו האמיד. בעשר השנים הבאות גדל
חיים נחמן, שניחן בכשרונות רבים והיה שובב, בבית סבו הקפדן וירא-השמיים.
תחילה למד ב"חדר", אך משמלאו לו שלוש-עשרה, החל לומד תורה בפני עצמו בבית
המדרש. יום אחד שמע שבישיבת וולוז'ין (ראה ערך) שבליטא יוכל לעסוק גם
בלימודי-חול וגם להוסיף ולשקוד על התורה. הוא שיכנע את סבו שיתיר לו ללמוד
בישיבה זו, אך משהגיע לשם התברר לו שלא יוכל ללמוד בישיבה אלא תלמוד ופוסקים
בלבד. לבסוף גברו ספקותיו, והוא החל פורש מלימודי הישיבה וחי בעולם השירה.
הוא הרבה לקרוא בשירי המשוררים הרוסיים וביצירות הספרות האירופית. בעודו
תלמיד-ישיבה, הצטרף ביאליק לחבורה ציונית חשאית של תלמידים בשם "נצח ישראל",
שניסתה לפשר בין הלאומיות העברית וההשכלה ובין הדביקות במסורת היהדות. בתקופה
זו היה ביאליק מושפע מאוד מתורתו של אחד העם (ראה ערך), תורת הציונות
הרוחנית.
בקיץ שנת 1891 עזב ביאליק את הישיבה ויצא לאודיסה שבאוקראינה שהיתה באותה עת
מרכז התרבות היהודית החדשה במזרח אירופה. הוא נמשך אל החוג הספרותי שהתרכז בה
סביב אחד העם, וקיוה שיצליח להתכונן שם לכניסה לסמינר לרבנים שבברלין.
באודיסה השתכר ביאליק למחייתו בדוחק רב משיעורים פרטיים לתלמידים
("מורה-שעות" כפי שהיה משלח-יד זה קרוי אז), ותוך כדי כך הוסיף להשתלם בספרות
הרוסית ובדיקדוק השפה הגרמנית.
תחילה נרתע הצעיר הביישן מלהשתתף בחיי הספרות שתססו בעיר, אך שירו הראשון,
"אל הציפור", שנדפס בכתב-עת "הפרדס" שבעריכת י"ח רביניצקי, עורר הדים חיוביים
ובזכותו נתקבל לחוג הסופרים. כאשר נודע לביאליק בראשית שנת 1892 שישיבת
וולוז'ין נסגרה קטע את שהותו בחבורת הסופרים של אודיסה ומיהר לביתו, כדי שלא
ייוודע לסבו, השוכב על ערש דווי שזנח את לימודיו בישיבה. בשובו לביתו נוכח
לדעת שגם אחיו הגדול נוטה למות. האווירה הקודרת ששררה בבית סימלה בעיניו את
הייאוש והדחקות של חיי היהודים בגולה.
בשנת 1893, לאחר מות אחיו וסבו, נשא ביאליק לאשה את מניה אורבוך (על שמה נקרא
"בית מניה ביאליק" בתל-אביב), ובמשך שלוש שנים עסק עם חותנו בסחר-העצים
בקורוסטישב שליד קייב. במסעותיו הרבים והמייגעים ביערות, הרבה לקרוא ולהגות,
אך סחר-העצים לא עלה יפה בידו, ובשנת 1897 נעשה מורה בסוסנוביץ' שליד הגבול
הפרוסי. החיים הקטנוניים והאפורים בעיירה זו דיכאו את רוחו, ובשנת 1900 הגשים
את חלומו ומצא משרת מורה באודיסה, ובה חי עד לשנת 1921 להוציא שנה אחת, 1904,
שבה עשה בווארשה בירת פולין בתור עורך של כתב-עת.
באודיסה יסד יחד עם י"ח רבניצקי ואחרים את בית ההוצאה-לאור "מוריה", שהוציא
בין השאר גם ספרי לימוד ל"חדרים מתוקנים" ולבתי-ספר יהודיים. כל אותן שנים
הוסיף ביאליק לכתוב ולפרסם שירים, ופירסומו גדל והלך; וכאשר יצא לאור ספר
שיריו הראשון בשנת 1901, נתקבל בהתלהבות, וביאליק כונה "משורר התחייה
הלאומית".
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1903, זיעזעו הפרעות בקישינייב את אירופה כולה. לאחר
שראיין ביאליק ניצולים מן הפוגרומים, כתב את שיר-הזעם שלו "על השחיטה" ולאחר
שנה - את הפואימה הגדולה "בעיר ההריגה", שבה הוא מתקומם על כניעתם שפלת-הברך
של הקורבנות לרוצחיהם ועל שוויון-הנפש של הטבע והאלוהים מול זוועות הטבח.
לאחר שעשה ביאליק שלוש שנים בברלין, עלה ארצה בשנת 1924 והתיישב בתל-אביב, בה
עשה עד סמוך למותו. הוא מת בווינה שאליה נסע לניתוח. נוסף על היותו משורר
דגול היה ביאליק בקי במכמני היהדות ובספרותה, ויחד עם י"ח רבניצקי ליקט וערך
את "ספר האגדה" (בשנים 1908-1911); כן הוציא לאור מהדורות מדעיות של שירת
משוררי ספרד, ובהם שלמה אבן-גבירול ואברהם אבן-עזרא. ביאליק גם תירגם יצירות
מהספרות העולמית כגון "וילהלם טל" לפרידריך שילר ו"דון קישוט" למיגל
סרוואנטס. הוא היה פעיל מאוד בחיי הציבור והרבה לנסוע בארצות שונות כדי לעשות
נפשות לציונות ולשפר את העברית, ובתל-אביב ערך ב"אוהל שם" את מסיבות "עונג
שבת" ללימוד היהדות ומורשתה, שהיו מקובלות מאוד על התושבים.
שירתו של ביאליק היתה נקודת-מפנה בספרות העברית החדשה. בלשונו העשירה, הלקוחה
מכל רובדי השפה, הניח את היסוד לשפה העברית המדוברת והנכתבת כיום, ושיריו
נלמדים בבתי-ספר, נקראים ואף מושרים.

 

טשרניחובסקי, שאול (1943-1875). רוב סופריה ומשורריה של "תקופת התחייה"
בספרות העברית צמחו מתוך העיירה היהודית ומן החינוך היהודי המסורתי - ה"חדר"
והישיבה - וההווי המסורתי של העיירה, ורק לאחר מכן פנו לספרות אירופה
ולתרבותה, "הציצו ונפגעו". קרקע צמיחתו של טשרניחובסקי היתה שונה, ולשוני זה
נודעה השפעה רבה על שירתו.
טשרניחובסקי נולד בכפר מיכאילובקה, בפלך טאבריה שבחצי-האי קרים, וביתו לא דמה
לבית היהודי הטיפוסי בעיירה היהודית. בני משפחתו היו בעלי השכלה רוסית
וכללית, וספוגים במסורת ההיסטורית של מקום מושבם. יהודי הסביבה חיו בתנאי שפע
יחסי, וקיימו קשרים אמיצים עם הגויים שבקרבם ישבו. רבים מהם עסקו בחקלאות.
הסביבה הכפרית והקירבה לטבע עיצבו אותם נטולי "תסביכי גלות", שאיפיינו יהודים
רבים בעיירות יהודים. עם זאת היו מושרשים במסורת היהודית.
טשרניחובסקי למד בבית-ספר רוסי כללי, ואביו, שהיה חובב-ציון נלהב ויהודי
מסורתי, העניק לבנו גם חינוך עברי בעזרת מורה פרטי, שלימדו תנ"ך ודקדוק עברי,
בנוסח המשכילים. אל ספרות ההשכלה העברית התוודע אפוא טשרניחובסקי באורח
טיבעי, ואף ניסיונותיו הספרותיים החלו בגיל צעיר. ב-1890 עבר טשרניחובסקי
לאודיסה ללמוד בבית-ספר ממשלתי למסחר. כאן חי חיי סטודנט סוערים, רחוק מהשגחת
הורים וקרובים, וכאן אף התוודע לספרות הקלאסית היוונית והרומית, והתחיל
בתרגומיו הראשונים. גם את הסופרים העבריים הכיר טשרניחובסקי באודיסה,
ובאמצעותם הדפיס את שיריו הראשונים. בשנת 1898 יצא לאור ספר שיריו הראשון
"חזיונות ומנגינות". בשנה שלאחריה יצא טשרניחובסקי לגרמניה ואחר-כך לשווייץ
ללמוד רפואה. בשנות לימודיו אלו השלים את ידיעותיו בכמה שפות ואחדים מטובי
שירי-האהבה שלו נכתבו אז. נוסף על כך כתב באותה עת את האידיליות הראשונות
שלו, והוציא לאור את חלקו השני של הספר "חזיונות ומנגינות".
עם גמר לימודיו חזר טשרניחובסקי לרוסיה, היה זמן מה רופא בכפר, ובימי המלחמה
שימש רופא בצבא הרוסי ואף זכה באותות הצטיינות. בשנות המצוקה של המהפיכה
ומלחמת-האזרחים שלאחריה המשיך טשרניחובסקי לשקוד על עבודתו הספרותית ועל
תרגומיו, ובשנת 1922 יצא את רוסיה ועבר לגרמניה. הוא ביקר ביקור קצר
בארץ-ישראל וחזר לאירופה. בגרמניה עסק במחקרים לצורך האנציקלופדיה העברית
"אשכול", בתרגומים שונים, ואף חיבר מונוגרפיה על המשורר היהודי-איטלקי
עמנואל הרומי. משנת 1929 עד שנת 1934 יצאו כל כתביו בעשרה כרכים. ב-1931,
לאחר שהייה קצרה בארצות-הברית חזר טשרניחובסקי לארץ והשתקע כאן. הוא עסק
בהשלמת המילון למונחי הרפואה ומדעי הטבע של הד"ר מזיא, ולאחר מכן שימש רופא
בבתי-ספר. לאחר מותו של ביאליק נבחר לנשיא אגודת הסופרים העברים (ראה אגודת
הסופרים העבריים).
כמו-כן היה נשיא "קלוב פא"ן", הסניף הארצישראלי של אגודת המשוררים והסופרים
הבין-לאומית. טשרניחובסקי נפטר בשנת 1943 ונקבר בשורת סופרי-ישראל שבבית
הקברות הישן בתל-אביב.
מלבד קובצי שיריו, שהאחרון בהם, "כוכבי-שמים רחוקים", יצא לאור לאחר מותו,
פירסם טשרניחובסקי גם ספר סיפורים - "שלושים ושלושה סיפורים" - וכמה תרגומים
בהם "איליאס" ו"אודיסיאה" (ראה איליאס, אדיסיאה). הוא תירגם כמה ממכתבי
אפלטון, יצירות של שייקספיר, גיתה, מולייר ועוד. כן תירגם לעברית שירים מן
האפוס הסרבי, את "קאלוולה" (מן האפוס הפיני) ואת האפוס הבבלי הקדום -
"עלילות גלגמש".
כבר מראשית פעילותו הספרותית גילה טשרניחובסקי את כוונתו להרחיב את תחומיה של
הספרות העברית גם מבחינה תוכנית וגם מבחינה צורנית. נושאי שירתו היו מגוונים,
וגם בתרגומיו ובשיריו סיגל לספרות העברית צורות שיריות, שהיו מקובלות
בספרויות האירופיות שהכירן היטב. עם זאת חסרים בלשונו השירית רובדי השפה
העברית שלאחר תקופת המקרא.
כרבים ממשוררי דורו, קרא טשרניחובסקי להשתחררות מכבלי היהדות
המאובנת-המסורתית. הוא שר שירי הערצה לתרבות יוון האלילית, שבה ראה את תרבות
היופי, שמחת החיים והטבע אך על אף הביקורת החריפה שמתח על היהדות הרבנית,
התגאה על היותו נצר ל"כובשי כנען בסופה" והרבה לשיר שירי חירות וגבורת
קדומים. עם מיטב שיריו נמנות האידיליות שלו, שבהן הקים מצבת-עד לנוף מולדתו
ולהווי יהודי שם.

 

יהודה הלוי (ריה"ל) (?1075-1141). מגדולי המשוררים והוגי הדיעות העבריים.
ידיעותינו אודותיו, שאובות רובן משיריו ומיעוטן ממכתבים שלו ששרדו ומאיזכורים
בכתבי בני דורו.
ריה"ל נולד בספרד, בטודלה. נראה שהיה בן למשפחה אמידה וזכה לחינוך יהודי
מסורתי ואף להשכלה כללית ערבית. בעודו צעיר נסע לגראנאדה, ובדרכו שמה השתתף
בתחרות כתיבת שירים, כמנהג הזמן, זכה בה וקנה לו שם ואף את ידידותו של גדול
משוררי התקופה, משה אבן עזרא. בגראנאדה, שהיתה אז מרכז יהודי-תרבותי חשוב,
שקד ריה"ל על לימודיו, ובה כתב כמה משיריו החשובים הראשונים, ובהם שירי אהבה
ויין, שניכר מהם שלא חיסר את נפשו מהנאות העולם.
בשנת 1190 פרצו גדודי המוראביטים (כת דתית מוסלמית) הקנאים מצפון אפריקה
לגראנאדה ועשו שמות ביהודיה; ובעשרים השנים שלאחר מכן היה ריה"ל נע ונד
במקומות שונים, עד שהתיישב בטולידו שבקאסטיליה הנוצרית.
נראה שבטולידו שימש ריה"ל רופא (אולי אף בשירות המלך) וגם עסק במסחר. מצבו
החומרי היה טוב ולא היה תלוי בחסדי נדיבים.
תקופתו של ריה"ל, הנחשבת ל"תור הזהב" של יהדות ספרד מהבחינה התרבותית
והספרותית, לא היתה תקופה של ביטחון ושלום ליהודים בספרד, שהיו נתונים בין
פטיש ה"רקונקוויסטה" (הכיבוש-מחדש) הנוצרי ובין הסדן המוסלמי. מפעם לפעם היו
פורצות פרעות ביהודים גם בתחום הנוצרי של ספרד וגם בתחומה המוסלמי, ומאימתן
ומאימת גזירות השמד היו היהודים נאלצים לנוד מפעם לפעם בבקשם מקלט. מצב זה
השתקף גם בחייו הפרטיים של המשורר, ששב ועזב את קאסטיליה הנוצרית והתיישב
בקורדובה המוסלמית, ובאחד משיריו הוא שואל: "היש לנו במזרח או במערב מקום
תקוה, נהי עליו בטוחים?" ואת געגועיו על ארץ ישראל ואת אבלו על חורבנה הוא
מבטא בקינתו הנודעת, "ציון, הלא תשאלי".
כיבושה של ירושלים בידי הצלבנים ב-1099, התחדדות המלחמה בין הנצרות והאיסלאם
גם במזרח וגם במערב (מלחמת ה"רקונקוויסטה" בספרד) וההתעוררות הדתית גם בארצות
הנוצרים וגם בארצות המוסלמיות יצרו אווירה של ציפייה ל"קץ הימים" גם בקהילות
ישראל, ונראה שזו דבקה גם במשורר הקשיש הנוטה למסתורין.
כשהוא כבן 65, מעמדו החומרי איתן ושמו נודע למרחוק ומכובד על הכל, הוא עושה
את חשבון נפשו ואומר:
נעורי עד-הלום עשו לנפשם, ומתי גם-אני אעשה לביתי?
והעולם אשר נתן בלבי מנעני לבקש אחריתי
ואיכה אעבד יוצרי, בעודי אסיר יצרי ועבד תאותי?
והוא מעיד על עצמו:
ואתן את כבודי לאחרים ואעזב לפסילים את שבחי.
עדי אמצא הדום רגלי אלהי - ושמה אשפכה נפשי ושיחי.
ומכריז:
יקל בעיני עזב כל טוב ספרד, כמו
יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב
והוא דוחה את הפצרות ידידיו, המזהירים אותו מפני סכנות המסע ומתגבר על אהבתו
לבתו היחידה, לנכדיו ולתלמידיו, ויוצא לדרך.
ב-1140 הגיע ריה"ל למצריים ונתקבל שם בכבוד רב, אך לפני שעלה בידו לעלות לארץ
נפטר, כחצי שנה לאחר בואו לשם. דומה שהדורות הבאים התקשו לעכל את המחשבה,
שגדול משוררי ציון לא זכה להגיע למחוז חפצו וכך נוצרה האגדה שלפיה אומנם הגיע
ריה"ל לירושלים, ובעודו משמיע לרגלי הכותל המערבי את קינתו, "ציון, הלא
תשאלי", דרס אותו פרש ערבי בפרסות סוסו והרגו. אגדה זו נדפסה לראשונה בספר רק
במאה ה-16, אך היא זכתה לפירסום רב, משנעשתה יסוד לשיריהם של היינריך היינה
ומיכ"ל על יהודה הלוי.
כ-80 שירי אהבה ויין כתב ריה"ל, והיו שסברו שלא היתה כתיבתם אלא מחווה כלפי
אופנת התקופה; שהרי לא ייתכן, לדעתם, ש"נעים זמירות ישראל", מי שפיוטיו
הדתיים ו"שירי ציון" שלו ממלאים את סידורי התפילה ישיר על היין: "כי הוא
לנגענו מרפא, ובו רק שעשועינו".
אך נראה שמשוררי ספרד לא ראו סתירה בדבר, ועדים לכך רבים משיריהם של משוררים
דתיים גדולים. כגון שלמה אבן גבירול (ראה גבירול, שלמה אבן-) ומשה אבן עזרא.
ואכן קשה להאמין, שמי שכתב חרוזים כמו - "אם הפרידה על שנינו נגזרה, עמדי מעט
עד-אחזה פניך לא-אדעה אם בין צלעי נעצר לבי, ואם ילך למסעיך" לא חווה את
האהבה בעצמו, וכתבם רק כמצוות אנשים מלומדה.
ריה"ל כתב כ-350 פיוטים (שירי קודש לשימוש בתפילה בבית הכנסת; ראה פיוט) ובהם
השתמש במוטיבים רבים המצויים במדרשים. נטייתו למיסטיקה ניכרת גם בפיוטיו
ומשווה להם מימד נוסף. עם שיריו אלה נמנים גם כ-35 "שירי ציון" שלו, שהנודע
בהם הוא הקינה "ציון הלא תשאלי".
ספרו הפילוסופי הנודע של ריה"ל הוא "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה",
המכונה "הכוזרי". הוא נכתב בערבית ותורגם לעברית באמצע המאה ה-12 בידי יהודה
אבן תיבון. בספר עצמו אנו שומעים מעין הד של התנצלות על שהספר לא נכתב עברית
בדברי ריה"ל עליה: "מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם,
והיא בעצמה החשובה בלשונות...".
"הכוזרי" עשוי במתכונת של שיחה, מה שעושה אותו קל לקריאה ומגמישו. כך יכול
הוא לעסוק בנושאים מנושאים שונים - למן דיון בעיקרי היהדות ובהבדלים שבינה
ובין הפילוסופיה ועד לעניינים שבאקראי, כגון תנועות היהודי בשעת התפילה, שאף
היו כנראה נידונים בוויכוחים הדתיים של התקופה. לצורך זה משתמש הלוי בתחבולה
ספרותית: כביכול, אין הוא מרצה בספר את דיעותיו שלו, אלא מביא בו מעשה משכבר
הימים - את מעשה גיורו של מלך כוזר (ראה כוזרים) ואת שיחותיו עם הפילוסוף, עם
חכמי הדתות האחרות ועם החכם היהודי, שקדמו לגיורו. אלא שהוויכוח הוא, כמובן,
אקטואלי, בן זמנו של הלוי עצמו.
וכך אומר הוא בפתיחתו: "שאול שאלו אותי על מה שיש אתי מן הטענות והתשובות על
החולקים עלינו... וזכרתי מה ששמעתי כבר מטענות החבר החכם אשר היה אצל מלך
כוזר הנכנס בדת היהודים... כי נשנה עליו חלום פעמים רבות כאילו מלאך אלוהים
מדבר עימו ואומר לו: 'כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשך אינו רצוי'. והוא היה
משתדל מאוד בתורת הכוזר...".
וכששואלו המלך על יסודות תורת היהדות, אין הוא מפליג לסברות שכלתניות
כפילוסוף, אלא אומר: "אנחנו מאמינים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, המוציא את בני
ישראל ממצריים... ושלח משה בתורתו ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו" ומטעים
ש"פתיחת דברי היא המופת". כלומר, אין היהדות "דת היקשית", אלא היא דת
היסטורית, המבוססת על ההתגלות (מעמד סיני), על הנבואה ועל הקבלה מדור לדור.
וכששואלו הכוזרי: "תורתכם אינה נתונה כי אם לכם?" - אין החבר מהסס להשיב:
"מפני שאנו נקראים הסגולה מבני אדם..." ובמקום אחר: "בני יעקב כולם סגולה
ולב" ו"ישראל באומות כלב באברים. הוא רב חוליים מכולם ורב בריאות מכולם".
לדעתו אין התפתחות בדת. היא התגלות: "...הנימוס אשר התחלתו מהבורא, הוא קם
פתאום. נאמר לו: היה, ויהי - כבריאת העולם..." אין להתקרב אל האלוהים מתוך
סברות פילוסופיות: "לא ייתכן להתקרב אל האלוהים כי אם במעשים מצווים מאת
האלוהים"... ושוב: "אין האדם מגיע אל העניין האלוהי אלא בדבר אלוהי, רצוני
לומר - במעשים שיצוום האלוהים...". והרי זה פשר חלומו של הכוזרי, שכוונותיו
היו רצויות, אבל מעשהו לא היה רצוי.
גם ארץ ישראל, לדעת החבר, היא סגולת כל הארצות, ו"כל מי שנתנבא (אפילו
בחו"ל), לא נתנבא כי אם בה או בעבורה" (כגון אברהם ויחזקאל). והוא מוסיף:
"לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד אלוהים אחרים". וכאן נוגע הוא
בבעיה, שהיא גם בעיתו האישית של הלוי, כפי שראינו בכמה משיריו - בעית "ההגשמה
העצמית": כשעונה על כך הכוזרי: "אם כן, אתה מקצר בחובת תורתך... אני רואה
שהשתחוויתך וכריעתך נגדה חונף או מנהג מבלתי כוונה" - נאלץ החבר להודות:
"הובשתני (ביישתני) מלך כוזר והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו
האלוהים... כי כבר היה העניין האלוהי מזומן לחול... אילו היו כולם מסכימים
לשוב בנפש חפצה. אבל שבו רק מקצתם, ונשארו רובם וגדוליהם בבבל... שלא ייפרדו
ממשכנותיהם וענייניהם... ואין דיבורנו, 'השתחוו להר קודשו' ו'השתחוו להדום
רגליו' ו'המחזיר שכינתו לציון'... אלא כציפצוף הזרזיר, שאין אנו חושבים על מה
שנאמר בזה...".
והחבר, כמוהו כיהודה הלוי עצמו, קם לאחר גמר השיחה ועולה לארץ ישראל, על אף
אזהרותיו של מלך כוזר מפני הסכנות האורבות לו בדרך.

 

יהושע, א.ב. (1936), סופר ישראלי. בן למשפחה החיה בארץ כששה דורות. למד ספרות
ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. מרצה באוניברסיטת חיפה מאז שנת 1967. סיפוריו
הראשונים הופיעו בכתבי עת וב-1962 קובצו בספרו הראשון "מות הזקן". ספרים
אחרים שלו הם: "מול היערות" (1968), "תשעה סיפורים" (1970) ו"תחילת קיץ 70"
(1972). ב-1976 יצא ספרו "המאהב", שעלילתו מתרחשת בישראל שלאחר מלחמת יום
הכיפורים. ספרים נוספים הם "גירושים מאוחרים" (1982) ו"מולכו" (1986). אחדים
ממחזותיו, "לילה במאי" (1969) ואחרים, הועלו על בימת התיאטרון בארץ. א.ב.
יהושע משתייך לסופרים בני המשמרת הצעירה. סיפוריו מעוגנים במציאות הישראלית,
גיבוריו בדרך כלל בודדים ונעדרי יכולת החלטה.

 

יונתן, נתן (נולד 1923). נולד ברוסיה ובעודו תינוק עלה עם משפחתו לארץ ישראל.
את ילדותו בילה בערים תל אביב ופתח-תקוה ובקיבוץ גבעת השלושה. משהתבגר, עבר
להתגורר בעמק יזרעאל, בקיבוץ שריד, ובמשך שנים רבות שימש כמורה. שירים רבים
המיועדים למבוגרים ולילדים נכתבו על ידו ובכתיבתו ניכרת אהבת הטבע והאדם.
ספרו "שירים" הוקדש לבנו של נתן, ליאור, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. בין
סיפורי הילדים המפורסמים שכתב "אל הנירים האפורים", הכולל שירים המתארים את
חוויות הילדות וכן הספר "בין אביב לענן" שבעקבותיו ניתן לנתן יונתן פרס למדן.
ספר מפורסם נוסף הינו "לילך מקבוצת אילנות".

 

ברנר, יוסף חיים (1921-1881). סופר ומתרגם, פובליציסט, מבקר עורך ומו"ל -
בעברית וגם ביידיש. השפעתו של ברנר כאדם וכסופר, על בני דורו ובני הדור
שאחריו, היתה גדולה.
ברנר נולד בנובי-מליני (אוקראינה) למלמד, שהיה עני ומטופל במשפחה גדולה.
כשהיה כבן 15 בא ללמוד בישיבה בפוצ'פ. שם הכיר את א"נ גנסין, בנו של
ראש-הישיבה, ויחד עימו החל בנסיונותיו הספרותיים הראשונים. הוא הרבה לקרוא
ספרות "חיצונית" בעברית וברוסית, ואחר כך גם גרמנית, ובהשפעתה החל נוהה אחרי
רעיונות תנועות הפועלים והציונות. משעזב את הישיבה, ניסה כוחו בעבודה גופנית,
והיה לסופר סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות). בשנת 1900 נתפרסם ב"המליץ"
סיפורו הראשון "פת-לחם". בשנת 1901 גויס ברנר לצבא הרוסי, ומשפרצה מלחמת
רוסיה-יפן ניסה לערוק, אך נתפס ונאסר.
בעזרת ידידים הצליח להימלט ממאסרו ולהגיע ללונדון בשנת 1905. עבד בה
כסדר-דפוס והחל עורך את הירחון "המעורר", כשהוא עושה את כל מלאכת העיתון
בידיו, מכתיבה ועריכה ועד לסידור האותיות ולמשלוח הגליונות למנויים בכל רחבי
העולם היהודי.
תקופת "המעורר" היתה מתקופות השיא בחייו של ברנר, על אף עוניו וסבלותיו
האישיים. זו היתה תקופת שפל לספרות העברית - התקופה שלאחר כשלון המהפיכה
הרוסית של שנת 1905 - ורבים מכתבי העת העבריים נסגרו. רבים מהקוראים הצעירים
ומהסופרים החלו מפנים לה עורף. ברנר פנה מעל דפי "המעורר" אל אחרוני הנאמנים
לעברית ולספרותה וקרא להם להתייצב להצלתה: "אחרונים נישאר על החומה".
"המעורר" לא האריך ימים. כעבור שנתיים חזר ברנר למזרח אירופה. בלבוב
שבגאליציה הוציא את קובצי "רביבים", וכעבור שנה, ב-1909, עלה ארצה. בארץ ניסה
תחילה לעסוק בעבודה גופנית, אך עד מהרה חזר לעבודות ספרות, השתתף בעיתונות
המקומית, במסות ובמאמרים פובליציסטיים, ואף עסק בתירגום ובעריכה. בימי מלחמת
העולם הראשונה, בשנת 1915 שימש מורה בגימנסיה "הרצליה" בתל- אביב, ומשגורשו
תושבי העיר ממנה בידי השלטון הטורקי, היה גם ברנר במגורשים ונדד איתם למושבות
השומרון. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים חזר ברנר ליפו. ערך את כתב העת
"האדמה" והשתתף בעיתונות הפועלים. בשנת 1920 שימש מורה לעברית בפלוגות "גדוד
העבודה" ולאחר מכן נטל חלק בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים. ב-1921 נרצח
בידי פורעים ערביים באבו-כביר שביפו.
מהלך חייו של ברנר משתקף ביצירותיו: "בחורף" מתאר נער קרתני המגיע לישיבה
שבעיר והוא מציץ ונפגע. ב"שנה אחת" מתוארים נסיונות מחברו בימי שירותו בצבא.
"מן המיצר" ו"מעבר לגבולין" עוסקים בחיי פועלים יהודיים בלונדון. "אגב אורחא"
ו"עצבים" מתארים את אנשי העלייה השנייה, ו"בין מים למים" ו"מכאן ומכאן"
מספרים על היישוב בארץ. "שכול וכשלון" מספר על מעברו של חלוץ שנכשל מיישוב
חקלאי לירושלים העיר; הסיפורים "עוולה" ו"המוצא" מתארים את הארץ בימי מלחמת
העולם, ורקעו של "מהתחלה" הוא הגימנסיה "הרצליה".
בדרך כתיבתו הגשים ברנר את תביעתו ל-"ספרות מגויסת", שהיא ניגוד ל"אמנות לשמה"
וקרובה לחיים עצמם. את גיבוריו השתדל לדובב בשפה המדוברת, והואיל והעברית של
זמנו לא הספיקה לכך, הרבה לתרגם באורח מילולי ביטויים מיידיש, מרוסית ואף
מערבית. היו מבני דורו שביקרוהו על סגנונו ועל כתיבתו ה"מעורבת" מדי. בימינו
לא זו בלבד שאין דברים אלה נחשבים לפגם, אלא רבים מהמבקרים רואים בברנר את
אחד ממבשריה של הספרות בת ימינו.
רוב גיבוריו של ברנר שייכים ל"דור התלושים", אותו דור שבניו מרדו בסביבתם
היהודית המסורתית, ניתקו עצמם ממנה וניסו להכות שורש בעולם התרבות החילונית
הזרה, וסופם שנשארו קירחים מכאן ומכאן.
במסותיו ובמאמריו עסק ברנר בבעיות שונות, ובהם היו תוכחות, ביקורת ולעג
חריפים ביותר. הוא תבע "הערכה עצמית" כנה ואמיתית, לחם נגד "הגאווה הלאומית
הריקה", וסבר ש"נתקיימנו לא מתוך עוז נפשי, אלא מתוך חולשה, זחילה וכשרון
הסתגלות". מכל אלה הסיק, שסיכויו האחרון של העם היהודי הוא בציונות העובדת.
וכך אמר בהספדו ליוסף טרומפלדור ולחבריו, שנהרגו בתל-חי כשנה לפני שנרצח הוא
עצמו: "טוב למות בעד ארצנו - אשרי מי שמת בהכרה זו, ותל-חי למראשותיו...".

 

גולדברג, לאה (1911-1970). משוררת, מבקרת ספרות ומספרת עברייה, נולדה בליטא
שבפרוסיה. בהיותה נערה, פרסמה שירים בבטאונים "פתח" ו"פעם". את לימודיה עשתה
בעיר מולדתה בגמנסיה העברית ומאוחר יותר באוניברסיטאות בליטא, בבון ובברלין.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל. נמנתה בחוג המשוררים המודרניסטים, בראשותו של
שלונסקי. את שיריה פרסמה ב"טורים" וב"כתובים". עבדה במערכת העיתונים "דבר",
"משמר" ו"משמר לילדים". היתה מעורכי "דבר לילדים", כן ערכה גם את "אורות
קטנים", שהיה כתב עת לילדי הגולה. החל משנת 1963 עמדה בראש החוג לספרות
השוואתית באוניברסיטה העברית.
בשיריה של לאה גולדברג ניכרת השפעת האסכולה האקמאיסטית הרוסית, בניגוד לשירה
בת זמנה, המאופיינת ברטוריקה גבוהה. בשירתה מאופיינת סימבוליות, אך גם פשטות.
על מנת לבטא את החוויה השירית, השתמשה גולדברג ביצירותיה המאוחרות יותר, אף
בהצהרות ישירות. שיריה - רובם ליריים.
גולדברג כתבה את "כנגד ארבעה בנים" - מחזור שירים שנכתב לאחר השואה. מחזור
שירים זה הינו חריג באופי שירתה, משום שגולדברג לא עסקה בשירתה בנושאים
יהודיים או אידאולוגים. מקובצי שיריה: "טבעות עשן (1935), "שיבולת ירוקת
העין" (1940), "מביתי הישן" (1944), "על הפריחה" (1948), "ברק בבוקר" (1955),
"עם הלילה הזה" (1964). שתי יצירותיה החשובות בפרוזה, שהן גם אוטוביוגרפיות,
הן: "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937) "והוא האור" (1946). כתבה גם את "פגישה עם
משורר" (1952), על אברהם בן יצחק.
בקיאותה בספרות בכלל ובספרות האירופית בפרט, באה לידי ביטוי במחקרים ובמסות
שכתבה, כגון: "חמישה פרקים ביסודות השירה" (1957), "אמנות הסיפור" (1963),
"הספרות הרוסית במאה ה-19" (1968).
בין פעילויותיה, תרגמה בהצטיינות, יצירות מופת של סופרים אירופיים לעברית,
ביניהם: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי,
מחזות ושירים מאת איבסן, שיקספיר ופטרארקה. כתבה גם ספרי ילדים, בהם - "ידידי
מרחוב ארנון" (1943), "מה עושות האיילות" (1949), "צריף קטן" (1959), "דירה
להשכיר" (1959). ספרי הילדים זכו לפופולריות רבה בקרב הילדים. גולדברג שימשה
גם כמבקרת תיאטרון במדורי האמנות בעיתונים שונים. תואר פרופסור לסיפרות
אירופה הוענק לה באוניברסיטה העברית בירושלים. כתביה יצאו לאור לאחר מותה.

 

נחמן מברסלב (1810-1772). אחד מצדיקי החסידים באוקראינה. מייסדה של כת חסידית
מיוחדת - חסידי ברסלב, המתקיימת עד היום הזה. ר' נחמן היה נינו של ר' ישראל
בעל שם טוב (ראה בעל שם טוב). הוא גדל והתחנך באווירת המסתורין של המסורת
החסידית, ובעודו בשנות העשרה, נמשכו אליו חסידים והכירו בו כצדיק ומנהיג. הוא
פיתח תורה חדשה, קיצונית ביותר, על תפקידו המרכזי של הצדיק בסדרי העולם. לכן
הותקף ר' נחמן ונרדף נמרצות על-ידי צדיקים אחרים, ולא הצליח להחזיק מעמד זמן
רב במקום אחד. ב-1798 יצא ר' נחמן לארץ ישראל, ביקר בחיפה, ביפו, בטבריה
ובצפת, ונפגש עם ראשי החסידים שעלו לפניו. אך לאחר כמה חודשים נאלץ, מחמת
מלחמת נפוליאון, לצאת מן הארץ ולחזור לאוקראינה. אחרי שניסה להתיישב במקומות
שונים, התיישב לבסוף ב-1802 בברסלב (היא ורוצלב) ונשאר שם עד 1810. זמן קצר
לפני מותו עבר לאומאן ושם נפטר בהיותו בן שלושים ותשע, אחרי שהתייסר שנים
רבות במחלת השחפת. אחרי מותו לא קם יורש שינהיג את כיתתו, כנהוג בשאר הכיתות
החסידיות.
חסידי ברסלב הם העדה החסידית היחידה שאין לה רב חי, אלא רואה ברבה המת את
מנהיגה היחיד. על-כן קוראים להם "החסידים המתים". בזה נשארו חסידיו של ר'
נחמן נאמנים לתורתו, לפיה קיים רק צדיק אחד ויחיד - ר' נחמן עצמו - והוא עתיד
להופיע מחדש בדמות המשיח. בעיני חסידיו צדיקם הוא דמות כמעט אלוהית. דרכו
עולות תפילותיהם אל הבורא ולפניו הם מתוודים לשם התעלות רוחנית וקירוב
הגאולה. ר' נחמן לא השאיר אחריו רישום שיטתי של תורתו התיאולוגית. אבל
תלמידיו רשמו מפיו דברי תורה, סיפורים אליגוריים ומשלים, שנדפסו ומשמשים חומר
לימוד ועיון לחסידי ברסלב עד היום הזה.

 

סנש, חנה (1921-1944). משוררת ולוחמת. נתפסה בהונגריה, נחקרה, עונתה והוצאה
להורג לאחר שצנחה באירופה הכבושה בידי הנאצים. חנה סנש נולדה בבודאפשט
למשפחת משכילים מתבוללת, אך נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האווירה האנטישמית
העכורה ששררה בהונגריה. בספטמבר 1939 עלתה ארצה כדי ללמוד בבית-הספר החקלאי
בנהלל. כבר בגיל צעיר נתגלה בה כישרון ספרותי, ובארץ החלה כותבת שירים מלאי
רגש. בין הידועים שבהם: "קיסריה" ו"אשרי הגפרור".
בסוף שנת 1942, בחששה לגורל יהדות אירופה ולגורל אמה שנותרה בבודאפשט, הצטרפה
לקבוצת הצנחנים שאורגנה בידי ה"הגנה" כדי לסייע להצלת שבויי המלחמה של
בעלות-הברית ולארגן את התקוממות היהודים נגד הנאצים. במארס 1944 צנחה
ביוגוסלביה, שם עשתה שבועות אחדים עם הפארטיזאנים של טיטו. ב-7 ביוני, בתקופת
השיא של שילוח יהדות הונגריה למחנות הריכוז, עברה את הגבול אל ארץ מולדתה
וכמעט מייד נעצרה בידי המשטרה ההונגרית. אף כי עונתה עינויים קשים לא גילתה
דבר מכל הידוע לה. ב-7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בידי כיתת יורים בחצר
בית-הסוהר בבודאפשט.

 

עגנון, שמואל יוסף (1970-1888). מגדולי האמנים בספרות העברית המודרנית,
והסופר העברי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות. הוא ידוע בשם ש"י עגנון. שמו
האמיתי היה שמואל יוסף צ'אצ'קס. הוא נולד בעיירה היהודית בוצ'אץ' שבגאליציה
לסוחר פרוות, שהיה מחסידי הרבי מצ'ורטקוב. תורה למד מפי אביו, ואמו לימדה
אותו גרמנית. כשהיה בן שמונה, התחיל כבר לכתוב ביידיש ובעברית, ובגיל 15
פירסם את שירו הראשון ביידיש. מאז לא חדל לכתוב בשתי השפות. בשנת 1908 עלה
עגנון לארץ-ישראל ונטש לזמן-מה את אורח-החיים המסורתי. אך לאחר-מכן חזר אל
המסורת היהודית ונשאר יהודי שומר מצוות עד סוף ימיו.
ב-1913 ירד עגנון לגרמניה ובילה בארץ זו אחת-עשרה שנה. בשל הצירוף של
מודרניות ורוח-המסורת בכתיבתו, זכו כתביו להצלחה בקרב הנוער הציוני בגרמניה.
שם הכיר את איש-העסקים העשיר זלמן שוקן, שהעריץ אותו כסופר, תמך בו מאז ואילך
תמיכה כספית ודאג לפירסום יצירותיו. משוחרר מדאגת פרנסה הקדיש עגנון את כל
זמנו ליצירה ספרותית. עלה בידו גם לאסוף ספרייה גדולה, שהכילה הרבה ספרים
עבריים נדירים ובעלי ערך רב. אך בשנת 1924 פרצה שריפה בדירתו וכילתה את רוב
הספרים וכתבי-היד שבביתו. עגנון, שנשא בינתיים אשה, חזר אחרי האסון הזה
לארץ-ישראל והשתקע בירושלים. אז גם הסב את שמו צ'אצ'קס לעגנון, על שם סיפורו
"עגונות", אחד מסיפוריו הראשונים, שנדפס בשנת 1908.
גם בירושלים פקד את עגנון אסון דומה לזה שבברלין, כאשר ערבים שדדו את ביתו
בעת הפרעות של שנת 1929. אף-על-פי-כן המשיך בלי הפסקה בעבודתו הספרותית
ובתקופה הזאת הופיעו יצירותיו העיקריות: "הכנסת כלה", אפוס המתאר את יהדות
גאליציה בראשית המאה ה-19, יצירה הנחשבת לאבן-פינה בספרות העברית המודרנית;
"סיפור פשוט", על חיי יהודי בוצ'אץ' בראשית המאה המודרנית; "אורח נטה ללון",
על תקופת מלחמת-העולם הראשונה בבוצ'אץ'; "תמול שלשום", תיאור ימי העלייה
השנייה בארץ-ישראל. אחרי מותו הופיע הרומן האחרון שלו, "שירה". מלבד זאת
פירסם עגנון מספר גדול של סיפורים קצרים יותר וספר בשם "ימים נוראים", לקט של
קטעי מדרש, דינים ומנהגים על נושא הימים הנוראים. נושא חוזר בסיפוריו של
עגנון הוא הניגוד בין ישן וחדש, וברבים מסיפוריו קשה לקורא להבחין בין מציאות
לדמיון.
רוב יצירותיו של עגנון תורגמו לכל לשונות אירופה, ותהילתו הגיעה גם לקוראים
לא-יהודים בכל רחבי העולם. בשנת 1966 הוענק לו פרס נובל לספרות (הפרס חולק
בינו לבין המשוררת היהודית נלי זק"ש). לפני כן זכה עגנון פעמיים, ב-1954
וב-1958, בפרס ישראל.

 

פרץ, יצחק ליב (1852-1915). משורר וסופר, מגדולי נציגיה של הספרות החדשה
ביידיש ובעברית. הוא נולד בזאמושץ' שבפולין, וקיבל בראשונה חינוך מסורתי.
בכוחות עצמו רכש פרץ השכלה כללית, וב-1877 קיבל רשיון לפעול כעורך-דין.
הרשיון נשלל ממנו ב-1889 מפני שנחשד בהשתייכות לתנועה הסוציאליסטית. הוא עבר
אז לגור בווארשה וקיבל שם משרה בפקידות הקהילה היהודית.
פרץ פירסם שירים וסיפורים בעברית שנתקבלו באהדה. משרתו בקהילת וארשה,
שהביאה אותו במגע עם יהודי העיירות, סיפקה לו את החומר לספריו ביידיש
"תמונות מנסיעה בערי השדה" ו"תמונות מוכרות". אך הוא לא הסתפק בתיאור חייהם
וסבלם של יהודי העיירות, אלא פיתח גם פעילות עיתונאית ענפה למען שיפור מצבם.
בשנות התשעים הופיעו סיפוריו החסידיים, שקובצו בספרים "מפי העם" ו"חסידות".
סיפורים אלה הם ממיטב יצירתו הספרותית ואוצר בלום של פולקלור יהודי. הוא כתבם
ביידיש ותירגמם לעברית. פרץ כתב גם מחזות, כגון "חורבן בית צדיק", "בלילה
בשוק הישן" ועוד. בסוף ימיו פירסם ספר זכרונות, שבו תיאר את נעוריו ואת
הלבטים הרוחניים שגרם לו המגע הראשון עם ספרות העולם והרעיונות שהתנגשו בה.
אף על פי שהיה אמן השפה העברית, היתה אהבתו של פרץ נתונה בעיקר ליידיש, שפת
ההמון היהודי בפולין, שבה יכול היה להגיע אליהם ולפעול למענם. הוא נמנה עם
ראשי התנועה היידישיסטית, אבל חלק על הקיצונים שביקשו להצהיר על היידיש כלשון
הלאומית של עם ישראל. אל התנועה הציונית התייחס באהדה, אך לא הצטרף אליה.
הוא האמין בעתידה של היהדות השורשית בגולה.

 

רחל (שם-העט של רחל בלובשטיין, 1890-1931), משוררת עבריה. רחל נולדה בסארטוב
בצפון רוסיה, והתחנכה בפולטבה. כשהיתה בת 15 החלה לכתוב שירה ברוסית ואף
למדה לצייר. ב-1909 עלתה לארץ-ישראל והתיישבה ברחובות. היא זנחה את השפה
הרוסית והתמסרה ללימוד העברית. רחל היתה לחלוצה, ואחת החניכות הראשונות בחוות
הלימוד לנשים בכנרת. שם פגשה באהרן דוד גורדון (ראה ערך), הוגה-הדיעות על
תורת העבודה בציונות, ולו הקדישה את שירה הראשון בעברית "הלך נפש" (1920).
מכיוון שהחליטה להתמסר לעבודת האדמה, נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה (תורת
החקלאות) באוניברסיטת טולוז (1913). בגלל מלחמת העולם הראשונה לא יכלה רחל
לחזור לארץ-ישראל ונסעה לרוסיה, שם לימדה את ילדיהם של פליטים יהודים לאחר
המלחמה חזרה ארצה והתיישבה בדגניה. אולם מכיוון שלקתה בשחפת בזמן המלחמה היתה
חולה מכדי לעסוק בעבודת אדמה, ועשתה את מותר ימיה בבתי-חולים ובבתי-החלמה.
רחל היא מראשוני המשוררים העברים שכתבו בלשון של יום-יום. את ידיעותיה בעברית
שאבה מן התנ"ך ומן השפה המדוברת שהתפתחה בזמנה. את שיריה מאפיינים סגנון לירי
בהיר נעדר סיבוכים, וחוש מוסיקאלי, שהיה אז נדיר בשירה העברית החדשה. רבים
משיריה מביעים את יאושה של משוררת צעירה הנוטה למות. שיריה חביבים על קוראים
צעירים ומבוגרים בישראל ולרבים מהם כגון "כנרת", "חופי ירדן" ו-"מול הרי גולן",
הולחנו מנגינות והם מושרים לעיתים קרובות.

 

שלום עליכם (1859-1916), כינויו הספרותי של הסופר שלום רבינוביץ', גדול
ההומוריסטים בספרות יידיש. שלום עליכם נולד וגדל בעיירה קטנה באוקראינה,
ששימשה לו לאחר זמן דגם לכתריאלבקה, העיר הדמיונית שבה מתרחשות עלילותיהם של
רבים מסיפוריו. סביבת ילדותו היתה לו רקע ליצירת טיפוסים כגון טוביה החולב,
מנחם מנדל ורבים אחרים. בהיותו בן שמונה-עשרה פירסם שלום עליכם מאמרים
ופילטונים ראשונים בעברית בעיתונים "המליץ" ו"הצפירה". אף-על-פי שאהבתו
העמוקה היתה נתונה לשפה העברית, החליט לעבור לכתיבה ביידיש כדי להגיע אל המון
העם, שזו היתה השפה המובנת לו והחביבה עליו. אז גם אימץ לו את הכינוי הספרותי
שלום עליכם. לדברי האוטוביוגראפיה שלו ("חיי אדם") עשה זאת כדי להסתיר את
זהותו מפני אביו ושאר קרוביו, שהיו כולם משכילים ובזו לשפה העממית.
שלום עליכם היה סופר פורה. הוא פירסם רומאנים, סיפורים קצרים, מסות,
ביקורות, שירים ומחזות. הידועים בספריו הם "סטמפניו", "מנחם מנדל", "טוביה
החולב", "מוטל בן פיסי החזן" והמחזות "קשה להיות יהודי" ו"הזכייה הגדולה".
למרות שזכה להצלחה רבה והיו לו גם תקופות של עושר יחסי, לא היה מצבו הכספי
יציב, והוא נאלץ לנסות את מזלו גם במלאכות אחרות (במסחר, בהוצאה-לאור ובעסקי
ביטוח), לערוך מסעות בארצות שונות (פעמיים היה בארצות הברית) ולקרוא מספריו
בציבור, כדי לקיים את משפחתו הגדולה. ב-1890 הוא אף פשט את הרגל וברח לזמן-מה
מפחד נושיו.
בסיפוריו מתגלית אהבתו של שלום עליכם לגיבוריו, יהודים שעל אף אומללותם אינם
מאבדים את חדוות החיים ואת האופטימיות שלהם. אין בסיפוריו מלאי ההומור נימה
סאטירית (שלא כסיפורי מנדלי מוכר ספרים).
שלום עליכם מת בקופנהאגן. התלהבות הקהל היהודי לסיפוריו לא פגה לאחר מותו,
וחוג קוראיו ומעריציו אף התרחב, מאחר שחתנו, הסופר י"ד ברקוביץ', תירגם את
כתביו לעברית. כן תורגמו כתביו לשפות רבות. בשנים האחרונות נודע שמו של שלום
עליכם בפי עמים רבים, הודות להמחזתו של הסיפור "טוביה החולב" בצורת מחזמר בשם
"כנר על הגג", וגם הודות לסרט המבוסס עליו.